"שדכן של חסד": שנתיים לפטירתו הטראגית של הרב חנוך סלוד
08.05.23 / 10:28
"ניסיתי להתקשר אליו, הוא לא ענה. צעקו 'שמע ישראל'. אמרו וידוי. חשבתי שזו הצגה. בבוקר בנו זיהה אותו באבו כביר" * שנתיים לאסון הנורא על הר מירון בו נספה יחד עם מ"ה הטהורים איש חסידות גור ותושב אשדוד, הקדוש הרב חנוך סלוד
אשדוד החרדית מציינת שנתיים ללכתו הטראגי של הרב חנוך סלוד, מחשובי ונכבדי חסידי גור בעיר.
שנתיים אחרי, מביא 'אשדודס' את הסיפור המצמרר בעזרת אחד ממכריו הקרובים ביותר של החסיד שרק רצה להתפלל על הציון הק' ועלה בסערה למרומים בצל האסון הנורא בו נספו מ"ה צדיקים וטהורים.
הסיפור המלא:
"התחתנו בערך באותה תקופה, ובאנו לגור באשדוד. מאז אנחנו יחד, בטוב וברע, חוץ ממה שאנחנו שכנים, אנחנו גם מתפללים באותו שטיבל. אין יום שלא דיברנו חצי שעה-שעה, אין יום כזה. הכל עשינו יחד, לכל מקום נסענו יחד, גם למירון. גם השנה".
לפני שהוא מספר על הנסיעה האחרונה שלהם, הוא מספר על אישיותו המיוחדת של ידידו האהוב.
המנוח היה רק בן 52 ביום הסתלקותו. רק יום קודם לכן, בל"ב בעומר, חגג יום הולדת. ידידו כמו מכריו האחרים מתארים דמות ייחודית של יהודי ישר דרך, מנומס הליכות ובעל לב רגיש לזולת. "כל פעם ששמעתי את המושג האדם השלם, חשבתי מיד עליו. הוא הצטייר לי כדמות שאין לה מה לתקן. אדם חלק, שלם לגמרי".
הרב סלוד היה שדכן. "אבל לא סתם שדכן, הוא היה שדכן של חסד". מה זה שדכן של חסד? חברו הקרוב מספר שפעמים רבות הוא היה מתקשר למשפחות שידע שאף אחד אחר לא מתקשר להציע להם שידוך, רק כדי לתת להם תחושה טובה שמתסכלים עליהם, ושהם בעניינים. "הוא היה אומר לי, אני יודע שאין לי במה לעזור להם, אבל להתקשר, לתת הרגשה טובה, אני יכול? אז אני מנצל את הכובע שלי כשדכן גם לזה.
בהלווייתו סיפר אחד מבני המשפחה כי לפני שנסע למירון הוא אמר לו "אתה הרי יודע כמה בתים צריכים להיבנות בחסידות, כמה תפילות צריך", והוא הנהן בראשו עם חיוכו הקבוע.
"עכשיו אתה עולה לשמיים להתפלל משם על עם ישראל", ספד בדמעות אחר לכתו.
חברו מספר כי "מי שהכיר את הרב סלוד ידע שהוא לא הרבה בדיבורים. הוא היה מקמץ במילים, ומדבר רק היכן ומתי שצריך. אבל כאשר התעורר הצורך, לא היה מי שעשה את זה יותר טוב ממנו. הוא ידע ללכת לפי הרגש של הזולת, לדעת מה הוא צריך ומה הוא חושב, בלי יותר מדי דיבורים. כל פעם שהתעורר אצלי איזה קושי, הוא הרגיש מעצמו והיה מתקשר לשאול, להתעניין ולהציע עזרה. זה היה מדהים, כאילו יש לו רוח הקודש להבין מה עובר עליי".
מידותיו הנאצלות היו לשם דבר. ה'בן אדם לחברו' היה אצלו מעל הכול. מדי ערב השתתף בשיעור קבוע ב'חפץ חיים' –'שמירת הלשון'. מכריו מעידים שהיה הופך את העולם כדי לא לבטל את השיעור.
"הוא היה עושה כל מה שהוא יכול שגם אם היה לו אירוע במקום אחר, הוא יספיק להגיע לשיעור. וחוץ מזה, לא היה עולה על מיטתו לישון לפני שלמד כמה הלכות בחפץ חיים".
המנוח הקפיד ללמוד חומש עם רש"י בצמידות. "במשך עשרות שנים, מדי שנה, סיים את כל חמישה חומשי תורה עם פירוש רש"י. הוא למד את רש"י מילה מילה, עיין בכל אות ופתח ספרים שנכתבו על רש"י. זה לא היה אצלו כמו פיוט. הוא ממש העמיק בזה. מי שרוצה לעשות משהו לעילוי נשמתו, שיקבל על עצמו ללמוד הלכות שמירת הלשון וכן ללמוד רש"י על החומש בעיון".
שנים הם הלכו יד ביד, הרב סלוד וידידו הקרוב. הם הסתופפו יחדיו בצילו של כ"ק האדמו"ר מגור שליט"א, נסעו יחד למירון ולכותל ועוד. גם הפעם, אחרי שנת קורונה, הם קבעו ביניהם כבר לפני כמה שבועות לנסוע יחד לרבי שמעון רב יוחאי ולהשתתף בהדלקה.
"כמה ימים לפני ל"ג בעומר החלטנו שיסע ב-12 בלילה, נגיע לשם בשלוש וחצי, נהיה שעתיים ונחזור בבוקר. אבל הקדוש ברוך הוא רצה אחרת. פתאום אומר לי ר' חנוך, תשמע, אני מעדיף לנסוע בתשע וחצי, בנחת, בלי לחץ. ניסע ברכבת לכרמיאל, משם באוטובוסים למירון".
חברו הקרוב מספר על המסירות הגדולה של ר' חנוך למשפחתו. "הוא אף פעם לא הסכים לנסוע מהבית בלילה. תמיד הקפיד לחזור בשעה נורמלית בערב. אבל הפעם, בגלל שלמחרת היה ערב שבת, ושנה שלמה הוא ייחל על הנסיעה למירון בל"ג בעומר, הוא החליט לצאת מגדרו ולנסוע".
הם יצאו לדרך, החברים הוותיקים שידיהם לא משה זו מזו שלושים שנה. הדרך הייתה מתונה ושלווה, בדיוק כפי שר' חנוך תכנן. "הספקנו ללמוד בדרך, לדבר על הרבה דברים שרצינו ללבן יחד, להתייעץ אחד עם השני. וכך חלפה לה הדרך בנעימים והגענו לכרמיאל. כשירדנו מהרכבת, הייתה המולה גדולה. חנו שם המון אוטובוסים, שיירה ארוכה, וכולם רצו להיות ראשונים. אנשים נדחפו להגיע לאוטובוסים שעמדו בתחילת השיירה, אבל אנחנו, נאמנים למה שקיבלנו על עצמנו בתחילת הנסיעה, נשארנו שלווים. פנינו ישר לאוטובוס האחרון. הדלתות היו סגורות. ביקשנו שיפתחו לנו, אנחנו אנשים מבוגרים ואנחנו רוצים לשבת. הנהג פתח את הדלת, ועלינו פנימה".
אם הכול היה הולך בדרך הטבע, האוטובוס שלהם היה מגיע למירון אחרי שהאירוע הנורא היה מתרחש. אבל כמו בשינוי הפתאומי בשעת הנסיעה, כך גם עכשיו. נסתרות דרכי השם, והוא הכניס בליבם של הסדרנים לשחרר את האוטובוסים לדרך בסדר הפוך ממה שהם עמדו. "אני לא יודע להסביר לך מה קרה, אבל דווקא האוטובוס שלנו, האחרון, יצא ראשון לדרך. אלו שהתקוטטו לעלות מוקדם, נשאר עוד זמן רב בתחנה ויצאו הרבה אחרינו".
כשהגיעו למירון, אורו עיניהם. סוף סוף התגשם החלום של החודשים הארוכים, לפקוד את ציונו של רשב"י ביום שמחתו. "אמרתי לו שאני רעב אחרי נסיעה ארוכה, ואולי נלך קודם לטעום משהו. אבל הוא ממש התעקש שלא. 'קודם כל רוחניות' ככה הוא היה אומר תמיד. הסכמתי איתו. כמו שאמרתי לך, אנחנו הלכנו תמיד יחד".
מכיוון שלא השתתפו בהדלקה באשדוד, שהרי יצאו מוקדם, פנו היישר להדלקה בתולדות אהרן. כשהגיעו למתחם ההדלקה, נתקלו בדוחק העצום של ההמונים ששרו בדבקות.
"היה בלתי אפשרי לעמוד שם, והחלטנו מיד לחזור חזרה ולצאת החוצה. פנינו לאותו שביל, וניסינו לצאת. אבל שם היה עוד יותר גרוע, הדוחס היה כל כך נוראי, שהרגשתי איך שאנחנו נסחפים עם זרם האנשים, מאבדים את יכולת השליטה על עצמנו. אמרתי לו בוא נחזור לתולדות אהרון, עדיף כבר הלחץ שיש שם, זה עוד איכשהו נסבל. מה שקורה פה בשביל זה לא אנושי. אבל הוא היה כבר מותש, הוא אמר לי: 'אני מעדיף לסבול עכשיו דקה-שתיים של לחץ, ולצאת החוצה לאוויר הפתוח'.
"בפעם הראשונה מזה שלושים שנה הסכמנו להיפרד לכמה דקות. סיכמנו שאני אחזור להדלקה של תולדות אהרן, והוא ימשיך החוצה. קבענו להיפגש אחר כך. הסתובבתי וחזרתי להדלקה. אחרי כמה דקות אני שומע קריאות 'הצלה הצלה'. עשיתי חשבון שעבר מספיק זמן מאז שנפרדנו וזה בטח לא קשור אליו. הוא בטח כבר הספיק לעבור את השביל. אחרי כמה דקות הצעקות התגברו, הקריאות לעזרה ברמקולים, ציוני דרך ושמות קוד של מפקדי המשטרה וההצלה, לא הבנתי מה קורה. ניסיתי להתקשר אליו, הוא לא ענה. עדיין לא חשבתי שקרה לו משהו. הנחתי שהוא בטח במערה, מתפלל, ושם אין קליטה.
"בתוך כל המהומה ירדתי למערה להתפלל. הנחתי שהוא נמצא איפה שהוא בסביבה, וניפגש אחר כך כפי שקבענו. עוד לא ידעתי את גודל האסון שקרה. התחלתי להגיד תהילים, פרק אחרי פרק. ברקע היו צעקות 'שמע ישראל', אנשים אמרו וידוי בתוך המערה, קראו ה' מלך, ואני חשבתי שהם עושים איזו הצגה לשוטרים. לא חלמתי שממש ברגעים אלו מתרחשת דרמה כזו.
"כשיצאתי ממתחם הקבר, הטלפון שלי החל לצלצל. התברר שבמשך שעות ארוכות בני משפחתי חיפשו אותי. הם, כמו כל עם ישראל, ידעו היטב מה שקורה. אני לא ידעתי כלום. הם כבר היו בטוחים שהגרוע מכל קרה. אשתי התקשרה לאשתו של ר' חנוך לשאול אם היא שמעה מבעלה. ודווקא רעייתו של הרב סולד היא זו שחיזקה אותה כל הזמן, ועודדה אותה שבטח עוד מעט אני אתקשר והכל יהיה בסדר.
"כשהתקשרתי, בני משפחתי שמחו שאני חי, אבל אז כבר התחילו לחשוש לחייו של ר' חנוך. סיפרתי להם שהוא היה איתי בשביל ממש דקות לפני האירוע, והתמונה שהצטיירה נראתה רע. מיהרתי לבית החולים זיו, ניסיתי לחפש אותו בין המתים שהיו שם, אבל הוא לא היה. אחר כך שמענו שאולי הוא ברמב"ם, אבל גם שם הוא לא היה. רק בשעות היום המאוחרות הבן שלו זיהה אותו באבו כביר. אני גם הגעתי לשם, וחזרתי איתו לאשדוד באמבולנס".
אחד מבני המשפחה סיפר על המאמצים הסיזיפיים שערך לאורך הלילה עד שהאמת הקשה החלה לחלחל ולהכות בהבנה שהנורא מכל כנראה קרה.
"עוד טלפון, עוד בית חולים, עוד מוקד, עוד תשובה שלילית, "אדוני, לצערי הרב הוא לא מופיע אצלנו, אולי תנסה בזיו", ואתה יודע שהמחשבים בבתי החולים במקרי חירום מסונכרנים, והסיכוי שהוא נמצא בבית חולים אחר אך לא מופיע למוקדן ברמב"ם הוא קלוש. אבל אתה מנסה, ומנסה, והשחר מאיר, והלב מחשיך.
"מי יכול בכלל לתאר את צערה של האלמנה ושל היתומים, שמוטלים בספק שעות ארוכות. מאחת בלילה, ועד סוף שעות הבוקר של יום שישי. המתח העצום מורט עצבים, והנפש, שיש לה רף קיבולת אנושית, מתמוטטת. עד שהגיעה ההודעה הקשה".
ואז לוויה, והאבא שנסע אתמול בלילה להתפלל, חוזר באמבולנס של חברא קדישא, עטוף בטלית, ניידת משטרה מלווה אותו כדי להספיק את הקבורה לפני שבת. במהלך ההלוויה נשמע ילדו הקטן בן 12 אומר 'קדיש' בקול מרוסק אחר מיטת אביו לקול בכיות המלווים. ותיכף יתקדש היום, וכבר יהיה אסור לבכות. אוי טאטע.
אחד מבני המשפחה שספד אחר לכתו סיפר על התמדתו בתורה. "במהלך הנסיעה סיפר כי לאחר התפילות בציון הרשב"י הוא מתכנן להיכנס לבית המדרש 'אור הרשב"י' כדי ללמוד שעה בטרם יחזור לביתו באשדוד. "כעת הוא לומד במתיבתא של רבי שמעון בשמיים", אמר בקול בוכים.
הכאב של המשפחה והחברים אינו מרפה. הפתאומיות שבה איבדו את ראש המשפחה, מי שעליו נשענה המשפחה כולה, היא בלתי נתפסת. לכל משפחה השבר האישי שלה, והשבר של משפחת סולד הוא שבר המשענת, התמוטטות העמוד היציב שעליו נשענו כולם.
גיסו ח"כ הרב ישראל אייכלר סיפר בשעתו על הרגעים הקשים שפקדו את המשפחה בלילה שבין חמישי לשישי.
"כל הלילה חפשנו אותו בתקוה למוצאו בבית חולים. אבל נגזירה הגזירה ולמחרת הודיעו לנו כי נספה במירון. ליווינו אותו לקבורה באשדוד ממש לפני כניסת השבת".
"יחד עם כל בית ישראל אני משתתף בצערם ויגונם של כל המשפחות האבלות ושל משפחת גיסי, האלמנה הצעירה, בניה בנותיה היתומים אחייני היקרים, שאיבדו את אביהם בהלם פתאומי ובחטף".
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים ומחה ה' דמעה מעל פנים.
מעוניינים להגיב? לדווח ? צרו איתנו קשר במייל -[email protected]