אושפיזא דיוסף: רב העיר הגר"י שיינין משתף בזיכרונותיו בראיון מרתק

קיץ תשכ"ד.

האספלט המשובש חרק והשתעל, והיה נשמע בלהט היום כקול גלגל החמה שמנסר.

אוטובוס בלב השממה. 

אוטובוס מקרטע, שמקנח את אגלי זיעתו.

אשדוד הייתה גם אז מיוזעת והבילה. והייתה גם אז מוקפת דיונות-חול צרובות  שמש. אבל ביום הקיצי ההוא, איש לא שת ליבו לקרני השמש או לתלוליות הלוהטות. ביום הקיצי ההוא, רעמו ברחבי השממה רק הלמות  הלב ורגלי המבשר. 

צעדים קטנים לתשכ"ד. צעדים גדולים לתשפ"ד.

"מרן הרב מפוניבז' זצוק"ל", משחזר תלמידו הקרוב מרא דאתרא הגאון רבי יוסף שיינין שליט"א, "פסע בדממה נרגשת, כשאחריו קבוצת תלמידים. מלכתחילה חשבתי להישאר בישיבה ולא להשתתף במעמד, אבל הרב ביקש מהבחורים שיסעו". 

והוא נסע. והאירוע המכונן צרוב בליבו. כל הדרך דיבר הרב על חזונותיו ותוכניותיו. "הוא סיפר על רצונו להקים בארץ שמונה עשר ישיבות, על שמם ולזכרם של ישיבות ליטא שעלו על המוקד... זה היה הרבה אחרי שהקים את אם הישיבות בבני-ברק, אבל רוחו עדיין לא שקטה..." 

במרחבים הזהובים, הוסיפו הפסיעות לבוסס בחול, יוצרות מכתשים זעירים, עקביים, נחושים.

רגע האמת התנקז כשהחמה עמדה ברום הרקיע. 

סופת-חול חָברה לבריזת-ים ויצרה מסך אבק. הרב עמד שם, גֵווֹ כפוף אך נשמתו זקופה. הוא ניגש ליצוק ברטט את המסד. מבין ריסי עיניו נשרו דמעות-זורעים, נמסכות בגרגרי המלט ומרוות את האדמה הצחיחה. 

הרב היה 'בעל חלומות', אך גם היה מי שדבק לממש אותם. שנתיים לאחר המעמד ההוא, מלאו רגבי העפר ביהלומי-חזון מנצנצים, וגרודנא וקריותיה קמו וגם ניצבו. 

עשרים שנה מאוחר יותר, שב לעיר הדיונות והישיבות, תלמידו הקרוב של הרב, כדי להוסיף ולשכלל את מעשי אצבעותיו. 

ומאז ועד היום, אחרי למעלה מיובל שנים, דמותו של היוצר והמחולל עודנה מרחפת על הפעלתנות הקדחתנית של תלמידו: 

אשדוד הפכה למקום שיוצאת ממנו תורה. 

או כנבואתו המפעימה של הנביא זכריה: 

"וְיָשַׁב... בְּאַשְׁדּוֹד... וְהָיָה כְּאַלֻּף בִּיהוּדָה... שתהיה מהערים הגדולות שלומדים שם תורה" (זכריה ט, ז ומלבי"ם שם).

***

סלון רחב-ידיים, מרוהט בפשטות. מן התקרה משתלשלת תאורה בוהקת, יוצרת צללי-אור על פיסות הקיר הבודדות. הקירות עצמם חבויים, מוקפים מדפי ספרים דחוסים, חדשים לצד ישנים.

בירכתי הסלון, למרגלות שעון אורלוגין ופורטרט אומנותי של מרן הרב מפוניבז' זצוק"ל, ניצב שולחן הכתיבה שידע ימים יפים יותר. מסביב רוחשת המולה. בני-בית נכנסים ויוצאים, טלפונים מרבני העיר מצרצרים, אבל איש אחד הָדוּר, שופע אור וחמימות, רכון על שולחן הכתיבה וממשיך למלא גיליונות נייר במרץ.

אני מציץ בגניבה בצרור הדפים. פלפול ארוך ומנומק בסוגיה הנלמדת בכולל "מורשת מנחם" שבראשותו. לרגע נזכרתי בשיחה אחרת שהייתה לי היום: 'תוכל לבוא רק בשעות הערב המאוחרות', נמסר לי מבני המשפחה. 'הרב צריך להשתתף באזכרה, ולאחריה פגישה שגרתית עם מפקחי הכשרות'.

ולאחריה מפגש מתוק נוסף עם סוגיא דחרדל ---   

השילוב בין משרת הרבנות, בה הוא מכהן למעלה מיובל שנים, להרבצת התורה הישיבתית שלו, מלווה אותו יום יום, שעה שעה. לאורך כל שנות כהונתו, כרבן של טירת הכרמל ואשדוד - הקים ישיבות, יסד כוללים, והאיר את העולם עם ספרו העיוני "הדר יוסף". גם רבותיו הגדולים זצוק"ל, בהסכמה לספרו, מתפעלים מהיקף גאונותו, בעיון ובבקיאות, לצד נועם הליכותיו וכישוריו לשמש כרועה נאמן. 

"יש מקום בראש לשני זוגות תפילין", הוא אומר לנו בענוות-חן.

"גם רבני הערים של פעם", מוסיף לנו בנו בכורו, ראש הכולל הרה"ג ר' דוד שיינין שליט"א, "כיהנו ביד רמה כראשי ישיבות חשובים". 

והוא פוסח על שני התפקידים, בחדוות נעורים שלא נס ליחה.

וכשאנו זוכים לשבת כאן – בשליחות 'יתד סוכות' – לשיחת-זיכרונות מרתקת, נערמים הסיפורים מכאן ומכאן, ויוצרים תמהיל משובח שגובהו והדרו למעלה מעשרים אמה. 

*

"...רציתי לשאול לגבי דין 'חסר' באתרוג... לפי דעת החזו"א שרק ב..."

"ואיך כבוד הרב רואה את זה? הנשמה של אבא ממשיכה לבוא בחלום... אמרתי לרונית, פעם הבאה שיבוא..." 

עשרים רובעים מבתרים את אורכה ורוחבה של אשדוד. עשרים רובעים, ועשרים זני אנשים. ובעוד ברובע חרדי מובהק, תפקידו של המרא דאתרא להשיב לשואליו דבר, ברובעים אחרים עליו לחפש אחר שואלים. או נכון יותר, לייצר אותם. 

הקלילות בה הוא מדלג בין הרובעים, פיזית (בכל שבת הוא מתפלל בבית כנסת אחר, כשלעיתים המרחק מביתו אורך למעלה משעה), ומנטלית (אשדוד המעורבת מניחה עד היום לפתחו אתגרים מורכבים אותם הוא צולח בפקחותו), מאירה ממרחק את שבחיו המשתפכים של מורו ורבו מרן הגר"ש רוזובסקי זצוק"ל, בכתב ה'סמיכה' שהעניק לו:

"...ידעתיו מנעוריו כשנתגדל על מבועי התורה והיראה בחצרות בית השם בישיבת פוניבז'... אמרתי כל כמין דין מן הראוי לעטרהו בעטרת חכמים וכל מן דין סמוכו לנא, ומובטחני כי העדה אשר תשכיל למנותו בראשה, תזכה להוראה והדרכה על פי התורה והיראה בדרכי נועם שלום ואמת...". 

פוניבז' ---  

אזכורה של המילה הזו לבדה, מרטיטה את ליבו של המרא דאתרא. 

"אתה מחפש כותרת לראיון?", הוא אומר לי ברגש. "הנה היא: 'גן עדן – פוניבז'".

גן עדן...

פוניבז'...

ואור חדש ניצת בסלון. אור שאי אפשר לכבות.

ובתוך קלחת העשייה, ותפילת שחרית ברובע ט', והשיעור הקבוע לבעלי-בתים ברובע ט"ו, והרבצת התורה ב'כולל' ברובע י"ב, וקבלת-קהל בשעות הצהריים בבנין המועצה הדתית, והאזכרות, ומסיבות הסידור, והחתונות, ומפגשי הכשרות, ודרשות שבת הגדול, וקירוב נוער נושר, והבאת דבר היהדות למנותקי הקומוניזם ---

ובתוך כל אלה, הוא נשאב בקסם לימים ש"התגדל על מבועי התורה והיראה בחצרות בית השם בישיבת פוניבז'".

גם הפורטרט שעל הקיר נוצץ באור גווניו:

גן עדן – פוניבז'!

"שמחת התורה של הרב מחיָה אותו, ומתגברת על כל הצער שיש לו"

ביקור בהיכליו העשירים של מרן הרב מפוניבז' זצוק"ל

"הייתי ילד כשפגשתי לראשונה את הרב מפוניבז'", הוא מספר בחַיוּת. "ההורים שלי עברו מפתח-תקווה לבני-ברק, וקבעו את מושבם באחד מבנייניה של קרית הישיבה". 

שִׁמעו של הגאון רבי מנחם מנדל שיינין זצ"ל - יליד ביתה של "כנסת ישראל" הסלבודקאית, ומאוחר יותר החברונאית - התגלגל בין כותלי המזרח של עולם הישיבות. "אבא היה תלמיד מובהק של מרן הסבא מסלבודקה זצוק"ל, וכשהגיע לארץ היה קשור גם בעבותות אהבה למרן הגרא"ז מלצר זצוק"ל". תורתו ושקדנותו של מי שכונה 'רבי מנדל שקלובער', הפליגו עמו מסלבודקה לחברון, ניצלו בחסדי-שמיים מטבח תרפ"ט, וכוננו עמו את החינוך העצמאי בשנים שאחר החורבן. 

וכשנודע לרב מפוניבז' שאיש האשכולות בחר להתגורר בקריה שיסד, נרעש לקראתו.

"עם כניסתנו לדירה, הגיע הרב לביקור בביתנו. הוא הופיע עם ליקר משובח, ועם אור זוהר בפניו. השניים ישבו לשיחה מרתקת, הייתי אז ילד, ולא הבנתי דבר משיחתם, אבל היה פרט שתפס אותי. הרב דיבר כשכולו קורן שמחה וחיוכים... הבטתי ממושכות בפניו... היה נדמה כאילו השיא זה הרגע את אחרון צאצאיו..."

ומשהו לא הסתדר לו. סיפורי הזוועות של שואת אירופה לא פסחו גם על עולמם של ילדים. גם האסון הפרטי שפקד את הרב מפוניבז' נודע בשערים. "והנה הוא יושב כאן לצידי, שופע שמחה, מאושר ומחויך... לא הצלחתי להבין את הסתירה הזו... האם זה האיש שאיבד הכל?...

"כשהסתיימה השיחה, רצתי לאבא, והבעתי בפניו את פליאתי. 

"אבא חייך. ואמר לי: 'דע לך שהרב אוהב תורה! שמחת התורה שלו מחיָה אותו, והיא מתגברת על כל הצער שלו!"

"התמונה הזו" – הוא אומר בהמייה – "והפרשנות הנלווית אליה, נמסכו בעצמותיי. זה היה מפגש חי, מוחשי, עם שלהבת התורה שכילתה ספיחי יגון מעכירי דעת".

*

בהמשך, כשזכה בעצמו להיות כרוך בקשר של אהבה עם מרן הרב זצוק"ל, נוכח מקרוב באהבת התורה שלו.

"הרב היה גאון עצום", הוא אומר בלהט. "הוא שלט בכל מכמני התורה. כשהיה פוסע על מפתן דלתה של הסוגיה, לא היה ניתן לעצור אותו. הוא היה מתחיל עם הנושא הנלמד, ואז היה נודד ממנו ועובר לפלפל בנושאים אחרים. זה היה בלתי נשלט. היינו צריכים להתאמץ ולאחוז ראש אחרי המסעות המופלאים הללו".

דיבורו של הגר"י שליט"א הדור. מוקפד. אבל כשדמותו של האיש המעטר את הקיר עולה על השולחן, לובשים הסלון והפנים ארשת יוקדת של דבקות. 

"...הנה מה שסיפר לי הגאון רבי שלמה הרשלר זצ"ל: בשנת תש"ד, כשהפוניבז'ער רָב הגיע לבני ברק, התחיל לרקום את תוכניותיו להקמת הישיבה אך עדיין לא הצליח להשלים את המלאכה. בין כך ובין כך היה יושב והוגה בתורה בעיר. באותם ימים התלקטו ב'זכרון מאיר' אברכים שזכו ל'קעסט' מחוֹתניהם העשירים. הם קבעו את מושבם בבית-מדרש קטן. זה לא היה 'כולל' רשמי, אלא קבוצה מופלגת שהתקבצה ללימוד משותף של 'ליבו חפץ'...

"הפוניבז'ער רב היה מופיע שם מפעם לפעם, ויום בואו היה יום של תורה מסיני! הוא היה ניגש לאברך ומתעניין מה הוא לומד. נדרים? בדברי הר"ן ש...? ומיד נכנס עמו בגאונות עצומה לעומק הסוגיא בנדרים. אחר כך ניגש לאברך אחר: 'ומה אתה לומד? זבחים? ועובר בחדות לסוגיות של זבחים. כך היה מדלג בגאונות ממסכת למסכת ומענין לענין. אלה היו רגעים עצומים שבאהבתה ישגה תמיד... אברכים המתינו בשקיקה למעמדות הללו..."

ככלל, הייתה נפשו של מרן הרב זצוק"ל יוצאת בדברה כששוחח על ענין הבקיאות והשליטה בתורה. "כשבאתי בברית האירוסין עם רעייתי ע"ה, נינתו של הגאון העצום רבי משה לנדינסקי זצוק"ל ראש ישיבת ראדין, יצא הרב מגדרו. הוא אמר לי בהתפעלות: 'אתה יודע מי היה רבי משה? הוא היה גאון עצום ששלט בכל הש"ס כמו שאנו שולטים באשרי יושבי ביתך!... הוא היה יכול לחזור על דפי גמרא מילה במילה!'... הרב כמובן העלה על נס את העמל שהשקיע רבי משה בכל תלמיד, אך נתפס שוב ושוב בהתפעלות לשקדנות וההיקף שלו. 'רבי משה היה ש"ס מהלך!'... אמר לי בערגה. זה הפעים אותו".

*

הוא מבקש להוסיף סיפור שממחיש את הבקיאות העצומה של רבי משה. "את הסיפור הזה סיפר הגאון רבי שמשון רפאל וייס זצוק"ל (אביו של הגרי"מ וייס שליט"א ר"י נחלת הלויים). הוא למד בשנים ההם במיר, ויצא פעם לראדין לראות את פניו של מרן החפץ חיים זי"ע. בבואו לשם פגש ברבי משה. זו הייתה הזדמנות נדירה עבורו. הוא נשא באמתחתו קושיה חמורה בפרק השולח בגיטין, ומאחר שלא מצא לה מזור, סבר להיעזר בגאונותו של רבי משה. 

"הוא ניגש לרבי משה, ואמר לו: 'אני בחור ממיר. אינני לומד את המסכת של הישיבה, וכבר אמרו חז"ל שאין לשאול את הרב במסכת שאינו עוסק בה. ברצוני לדעת אם אוכל לשאול שאלה בפרק השולח'.

"רבי משה הביט בו באהבה: 'יֶיקֶה'לֶה (-הוא היה מגרמניה), גְרַאדֶע 'השולח' הָאבּ אִיךְ שׁוֹין גִילֶערְנְט טוֹיזְנְט מָאל' ("דווקא את 'השולח' כבר למדתי אלף פעם"). ומסברא, היה אומר רבי שמשון, ניתן להבין שלא רק את פרק השולח..." 

ופוניבז', לצד השכלתנות הישיבתית, חמדה וחינכה לבקיאות האבסולוטית הזו.

"שנים מאוחר יותר זכיתי ללמוד בחברותא עם מרן הגרי"ג אדלשטיין זצוק"ל, יצאתי מהכלים מהבקיאות שלו בש"ס, ראשונים ואחרונים. בקיאות נוראה! הכל היה אצלו בצניעות. הוא היה אומר, כביכול אינו זוכר, 'נדמה לי שיש איזה רשב"א כאן, אבל לא על הסוגיא'. כשלמדנו מסכת גיטין היה אומר 'נדמה לי שיש רשב"א בקידושין', אבל כל ה'נדמה לי' התברר כנכון ומדוייק. או למשל היה אומר 'אני חושב שיש כאן איזה טור תמוה', או רבי שמעון, או רבי אלחנן, לאו דוקא על המסכת". 

"נדהמתי לראות עד היכן הבקיאות שלו מגיעה. כי גם בשיעורים ששמעתי אצלו בישיבה, הכל היה בצנעה. הוא היה אומר כל דבר כאילו זה דברים פשוטים, הוא השתדל מאד לא להתבלט ולהראות את הבקיאות שלו, אבל בלימוד בחברותא לא היתה לו ברירה... זה 'נפלט' לו".

החברותא עם רבי גרשון התקיימה משך ארבע שנים בביתו, שהיה בשכנות למשפחת שיינין.

"הרבנית ע"ה, היתה מגישה כיבוד כל יום בשעת הלימוד. פעם אחת הגישה גלידה. רבי גרשון חייך ואמר, אם הרבנית הגישה, צריך לטעום... כשסיימנו, הוא שאל: 'איזו ברכה אחרונה מברכים על זה? האם זה משקה או מאכל? אם זה מאכל, היה כאן כזית. אבל אם זה משקה, לא היה כאן רביעית מסתמא, כעת השאלה אם צריך ברכה אחרונה'.

"הוא התחיל לחפש במשניות טהרות, "הברד והכפור והקרח", והביא את כל הגמרות שמדברות בנושא. הוא לא היה צריך לחפש מראי מקומות, הוא בעצמו אמר: "יש בגמרא בנדה ובגמרא בשבת", וכך נהיתה ערימה גדולה על השולחן, והוא מעיין ומעיין ורואה שיש דעות לכאן ולכאן. 

"באמצע, כשהיה עמוק בתוך העיון, אמר לי: 'עכשיו אתה מבין למה צריכים לדעת ש"ס?!'... פה זה היה למעשה, לברר את הנושא. הוא רצה להראות לי שלא סתם הוא מעורר על ידיעת התורה וכפי שהוא דיבר כל השנים על ההספק שצריך, אלא שצריך לדעת ש"ס גם כדי לברר הלכה. זה היה נורא נוראות! המילים הללו הכו באזני כבחור ישיבה צעיר: 'מה לומדים חצאי מסכתות כל זמן, צריך לדעת ש"ס'! המשפט הזה נתן לי דחיפה גדולה מאד".

אבל אנחנו בכלל בעיצומם של זיכרונות מחיי הרב מפוניבז', ופרץ השאיפה והשקיקה שגילה עם היוודע לו דבר אירוסיו של תלמידו. 

הנה מעשה נוסף משלהבת התורה שהקיפה את הרב, שקשורה גם היא באירוסיו: 

"בשמחת אירוסיי נבצר ממרן הרב להשתתף. הוא היה אז בדיוק בחו"ל, ולמרות קשרי האהבה המיוחדים בינינו, נאלץ להיעדר. נעצבתי אל ליבי. מורי ורבי, שהיה לי כאָב, לא יהיה נוכח. מה גם שעמלתי להכין שטיקל תורה אותו נהגו למסור בשמחות אירוסין ("ובשונה מדרשות בר-מצוה, את הדרשה הזו לא היו מפסיקים").

"לבסוף החלטתי להעלות את השטיקל על הכתב ולשגר לרב במקום שהותו בגולה. ביקשתי ממשרד הישיבה את כתובת המשרד בניו-יורק, ושלחתי לשם את מכתבי.

"לאחר שלושה שבועות שב הרב מחו"ל. בישיבה התהלך אז נוהג לא רשמי שניגשים אל הרב לקבלת פנים. אני הקדמתי וניגשתי אליו עוד באותו ערב. כשראה אותי אורו עיניו: 'אתה לא יודע מה עשית לי עם ה'תורה' ששלחת לי'".

"הוא סיפר, שלבסוף לא שהה בניו-יורק אלא בעיר אחרת, מרוחקת יותר. הוא היה שם ללא משרד וללא מכרים. 'ישבתי בחדרי בבית המלון', כך סיפר לי, 'בודד בנֵכר. אפילו ספרים לא היו איתי. בלית ברירה הוגעתי את מוחי והתחלתי להרהר בלימוד. 

'...לפתע נכנס שליח מניו-יורק והביא את דברי הדואר. גיליתי שם את המכתב שלך, ומצאתי את שאהבה נפשי. דברי תורה! כאן באמריקה! תורת אלוקים חיים! אתה לא יודע מה עשית לי... החיית את רוחי!'..." 

"זה היה אחד מרגעיו הבוערים של הרב" - בוערות עיניו של התלמיד בתולדת האש ההיא. "שמחת התורה בקעה מכל נים ונים בנשמתו. כשנוכחתי בכך, אמרתי לו: 'רבינו, אפשר בהחלט להבין את הרגשת הבדידות בנֵכָר. כידוע, דין הוא שהרב שגלה מגלים ישיבתו עמו. מדוע? ביאר זאת הרמב"ם: "שנאמר, וחי - עשה לו כדי שיחיה. וחיי בעלי החכמה ומבקשיה בלא תורה כמיתה הן חשובין". להיות בגולה, אמרתי לו, ללא הישיבה וללא התלמידים, הרי זה כמיתה..."

ובזכות המכתב, אני מוסיף מיניה-וביה, התקיים ממילא המצב של "מגלים ישיבתו עמו"...

חיוך מתפשט על פניו. בבואת החיוך של מורו ורבו, כשניחם אותו עם מכתב התורה מפיח החיים.

*

האם הרב, אני מתעניין, היה מזכיר את האסון הנורא שפקד אותו?

"היה מזכיר לפעמים, אבל בעיקר בהקשר של כוח המניע. כמעט בכל הזדמנות היה חוזר ואומר: 'ריבונו של עולם, למה השארת אותי בחיים? למה דווקא אותי?... שלוש מאות רבנים בליטא... כולם עלו על המוקד... למה השארת אותי?... כי יש לי תפקיד! תורה! להרבות תורה!' 

"הוא היה מוסיף ואומר, שלדור הזה קל יותר ללמוד תורה. מדוע? משום שתורת שרופי השואה פורחת באוויר ומצויה לכל דורש. הוא היה מצטט את הגמרא בעבודה-זרה על רבי חנינא בן תרדיון, שנהרג במיתה משונה, ושאלו אותו תלמידיו מה אתה רואה, והשיב, גווילין נשרפין ואותיות פורחות באוויר. 'מה הן האותיות הפורחות?', שאל הרב. 'זו התורה וקדושתה! רבי חנינא רמז, שמאחר והיה ספר-תורה מהלך, הרי בשריפתו, אותיות התורה וקדושתן פורחות באוויר'.

'בימי השואה', הבעיר הרב, 'נשרפו כל כך הרבה גווילין של תורה. גופות של יהודים קדושים, עמלי תורה וקדושתה. כולם נשרפו. היכן התורה שלהם? פורחת באוויר! אתם, קינדערלאך, צריכים רק ליצור בית-קיבול ולזכות בכל האותיות הפורחות באוויר!".

****

"הנשיקה תזכיר לו שהוא יהודי"

אהבת הבריות שהמסה לבבות יהודים

והייתה לו למרן הרב זצוק"ל אהבה נוספת: אהבה מפעמת לכל יהודי. 

והייתה האהבה הזו קלועה וכרוכה עם אהבת התורה שלו.

הנה מה שהוא מספר לנו:

"התלוויתי פעם אל הרב בדרכו לברית-מילה שהתקיימה בשבת. בדרכנו עברנו סמוך לשיכון מפ"ם, שכונה חילונית מובהקת שהיו בה כופרים-בעיקר ממש (כיום רחוב אנילביץ'). היה להם גם נציג בעירייה. 

"בעודנו צועדים שם, הבחנו בנציג המפמ"י עצמו מהלך לקראתנו! כשקרבנו זה לזה, הבחין בנו ופנה מיד לשולי הדרך כדי שלא להיתקל בנו. 

"אבל הרב לא הניח לו להתחמק. הוא צעק לקראתו: 'גוט שאבעס'!... 

"הלה הרים את ראשו בהפתעה, ונענה בשפה רפה 'גוט שאבעס'. 

"אבל הרב עדיין לא הרפה. הוא הושיט לו את ידו בחום. האיש נדהם בשנית, אך לא הייתה לו ברירה ונתן את ידו בחזרה. ועדיין לא התקררה דעתו של הרב, עד שניגש אליו ונשק לו בחום.

"הבטתי ברב בפליאה. אמרתי לו: 'הרב יודע מי האיש הזה?'

הוא הצטחק. 'בוודאי. הוא הנציג של מפ"ם בעירייה'.

'נו...' אני תולה בו עיניים שואלות.

"הוא נתן בי את עיניו האוהבות ואמר לי בהתרגשות: 

'האיש הזה הוא יהודי! והוא צריך לדעת שהוא יהודי! הנשיקה הזו תזכיר לו שהוא יהודי'..."

רסיסי דמעות מתלחלחים מזיעת הלב של המרא דאתרא.

"הרב היה מלא ברגש אהבה לכל יהודי... הוא היה אומר תמיד שצריך לקרב את הרחוקים ולא לרחק אותם... הוא חשש שמא יתרחקו עוד יותר, וצריך להראות להם שהמרחק בינינו לא כל כך רחוק".

את הגישה הזו מן הסתם מאמץ גם הרב עצמו ביובל שנות רבנותו...

הוא נאנח. ויש באנחה ההיא צליל-עמל ונעימת-סיפוק. מלחמות דת היו מנת-חלקה של אשדוד המעורבת, אבל הוא יכול לומר בפסקנות שדרכי נועם הניבו פירות ברי-קיימא.

הוא מרצה את דעת התורה שלו בשפה רהוטה: "החת"ס כותב (ויקרא כו טז) כי 'אין בידינו בזמן הזה להעמיד הדת על תילה'. יש מי שחושב שאם יילחם יצליח, שאם ייצאו להפגנות ישכנעו מישהו. אבל זה לא נכון. מרן הרב שך אמר שכמו שאסור להתגרות בגויים, כך גם אסור להתגרות בחילונים. הם לא אשמים. הם תינוקות שנשבו. הם לא יודעים שום דבר. אסור להתגרות בהם. הוא היה נגד הפגנות. כשעשו הפגנות הוא לא כתב מעולם מכתב תמיכה בזה. מדוע? משום שמלחמות רק מעוררות דברים הפוכים. השמצות. יתחילו להצר את צעדינו. צריך לפעול, וחייבים לפעול, אבל הכל רק בדרכי נועם".

הוא ממשיך להרצות את דבריו בנועם, בשטף ובבהירות, אבל את הסיפורים עצמם אנו שומעים מפי תלמידו חביבו, הרב פורטנוי שליט"א. רבי יוסף עצמו מעדיף להישאר בענין הזה מאחורי הקלעים. 

"מאז ומתמיד", אומר הרב פורטנוי, "הרב דגל בדרכי נועם. בימות השבוע הוא יוצא לחנויות ופועל בשקט, הרחק מאור הזרקורים. זה חוזר על עצמו כבר ארבעים שנה. כבר בתשמ"ה הקים הרב וועדת שבת שכללה רופאים ועורכי דין ששכנעו חברים לסגור את החנויות. הרב לא מוותר על כך אף פעם. בעבר היתה רשת שפתחה את החנות בשבת. הבעלים גר בראשון לציון. הרב היה אחרי ניתוח, אך לא היסס ויצא לשם עם כיסא גלגלים. הרב הסביר לו שאשדוד אינה תל אביב והוא עלול להפסיד לקוחות רבים. השיחה הניבה תוצאות ברוכות ב"ה והחנות נסגרה".

"לא אגיד לך שכולם משתכנעים", מצטרף גם הגר"י שליט"א. "יש רבים מהם שהם 'תינוקות שנשבו'. אינם מבינים מה אני רוצה מהם. אבל ב"ה כשעושים רואים סייעתא דשמיא. רבים אומרים לי 'לא שמנו לב', 'אני משאיר פתוח כי צריך לגמור את השבוע'. שכנעתי אותם שזו פרצה וזה כאב לב עמוק ליהודים החרדים, והשתכנעו. לפעמים צריך גם להשתמש באיומים שהציבור החרדי ידיר את רגליו, אך לא תמיד, יש ומזכירים את שבת כמקור הברכה וזה מועיל".

*

"הארי החי, יהודי מלא חיים, מוטל במיטתו כך.."

ונר אלוקים טרם יכבה - תמונות פרידה כואבות 

תקרובת מוגשת לשולחן. אני סוקר את ארון הספרים העמוס. פוניבז' בולטת גם משם. 

מתוך שורות הספרים, בוהקות כריכותיו האדומות של ספרי מורו ורבו מרן הגר"ש רוזובסקי זצוק"ל. "את דרך הלימוד", הוא אומר לנו בערגה, "קיבלתי מרבי שמואל. הייתי אצלו כבן ממש!". 

במדף השני, שחור מתואר, סט ספריו המשומש של מרן בעל ה'אבי עזרי' זצוק"ל. ולצידם סט ספרי מרן הגר"ד פוברסקי זצוק"ל. כולם נושאים סיפורי עבר בין חוּלֵי-חוּלֶיה של אשדוד.

אבל מעל כולנה, מתנוססת דמות דיוקנו של מורו ורבו הפוניבז'ער רב זצוק"ל. מבט מעמיק על שתי הדמויות, מציג גם דמיון קרוב של קלסתר פנים. 

וגם קו דומה של תכונות-אופי: לב חם, בוער באהבת תורה ובאהבת ישראל. התשוקה והצימאון לתורה, יחד עם רגש האהבה העצום לכל יהודי – סיפור חיים אותו הוא מייחס בגעגועים למורו ורבו זצוק"ל – יוצאים בלהבה יוקדת מרובע ט' האשדודי, וממיסים את קרחוני ליבה של העיר כולה.

*

"זכיתי להיות דבוק במרן הרב עד סוף ימיו", הוא אומר בערגה. 

והדבקות הזו -  הייתה הדדית. במכתב ההמלצה שכתב לו רבו, הוא מתבטא בעוז: "קשור לנפשי באהבה".

הנה מה שהוא מספר לנו על המעמד ההוא:

"כשהוצעה לי משרת הרבנות, נזקקתי לכתב המלצה מהרב. זה היה בסוף ימיו, כששכב חולה ומיוסר בדירתו. הוא אמר לי, אתה רואה את מצבי... לכתוב אינני יכול... עלה אפוא למשרד, ובַקש מר' משה פורטמן שיסור לכאן עם מכונת-הכתיבה שלו. עשיתי כדבריו, וכך היה ר' משה נשרך עם המכונה הכבדה לדירתו של הרב... כשהגיע, הרב הזדקף, והתאמץ להקריא בשארית כוחותיו מילה במילה את נוסח המכתב... הרב מקריא ור' משה מתקתק...

"כשסיים, ביקש לעבור על זה. הוא החל לקרוא בקול, ולפתע מצא טעות. הוא התכוון להכתיב "שעלה וגדל בבית גידול זה", ואילו ר' משה השמיט את הי', באופן שהשתמע "בבית גָדוֹל זה". מה עושים? אמר לו הרב 'תעשה פינטאלע'. תנקד חיריק תחת הג'...

"לאחר שהכל היה לשביעות רצונו, נטל את עטו, וחתם ביד רועדת: 'בברכת כהנים באהבה'.... מאוחר יותר אמרה לי הרבנית שזה היה המכתב האחרון שחתם עליו בחייו". 

רגע לפני שפנה ללכת, ביקש הרב מפוניבז' להנחיל לו עצת-זהב:

"הוא אמר לי: 'אני מניח שבוודאי תרצה לעשות הכל לשם-שמים. אבל דע לך, שבכל דבר מוכרחים להכניס גם קצת נגיעה אישית'. הוא כמובן נזעק מיד להבהיר: 'בגדר המותר! בגדר המותר!... אבל מוכרחים קצת נגיעה אישית, אביסלע, זאל אלטן א סאך יארן, שיחזיק מעמד שנים רבות..." 

"...ומה אתה חושב?" ממהר הגר"י להבהיר, "שהרב עצמו יישם את ההוראה הזו? הרב היה כולו לשם שמים! לא הייתה לו נגיעה אישית, אפילו לא בשיעור של 'בגדר המותר'..."

*

עיניו מצטעפות בדמעות כשהוא נזכר בסילוקו של צדיק. "כיהנתי אז כרבה של טירת הכרמל. הזעיקו אותי, אמרו שהמצב חמור. באתי לשם, ולא האמנתי. הארי החי, יהודי מלא רוח, מלא חיים, שהרעיש את העולם בחיוּת היוקדת שלו – מוטל כעת במיטתו כך..." (בדמעות כאב) "עד היום הפרידה הזו צובטת את ליבי..."

גם הספדו המרטיט של מרן הגר"ש רוזובסקי זצוק"ל צרוב בליבו. "רבי שמואל השתנק בבכי וזעק בקול מר: 

'אבי אבי רכב ישראל ופרשיו ---' 

'נשאת את כלל ישראל על הכתפיים שלך --- איך עזבת אותנו כך...' "

ההספד הזה 'תפס' כל כך, שבשנים שלאחר מכן – כך מעיד המרא דאתרא ממה ששמע - בלילות תשעה באב, כשביקשו הבחורים להתעורר ולהתחזק, היו מפעילים בקול את קלטת ההספד ההיא. 

****

"אתם הולכים ל'פעילים'? בחורים צעירים צריכים לשבת וללמוד!"

קונפליקט סוער ושמו 'פעילים'

תקופת פוניבז' הייתה גם תקופתה הסוערת של ה'פעילים'. 

שכרון הכוח והרוח שאחז במדינה הצעירה, הביא אותה ליזום - וגם להניח לאחרים ליזום – עקירה שיטתית של מסורת יהודית. בחסות ההגירה ההמונית לארץ הנכספת, הורעלו עולים תמימים, וגילו כי שרדו את כל נתיב התלאות רק כדי לכבות את הגחלת עם מים צוננים.

השמועות המקוממות פלשו גם אל היכלי הישיבות. בחורים לא יכלו להחריש מול החילול של כבלע את הקודש, ומפה לשם הוקם באופן לא רשמי ארגון ה'פעילים'. 

היחס הישיבתי לפעילות ההיא היה אמביוולנטי. מחד, לא היה חולק על הנחיצות שלה. מסירות נפשם של הפעילים הצילה אלפי ילדים משמד רוחני. מאידך, העובדה שבחורים סוגרים את הגמרא ויוצאים להרפתקאות מורכבות, הרתיעה את גדולי ישראל מלהעניק לה גושפנקא רשמית. 

רבה של אשדוד שליט"א מצא את עצמו בלב המורכבוּת ההיא. בשני סיפורים מרתקים שהוא מגולל בפנינו, הוא מספק הצצה מרתקת לתקופה הסוערת דאז. 

הנה מה שהוא מגולל ברהיטות: 

"באחד הימים ניגש אליי הגאון רבי דוד מן זצ"ל, בוער ונסער. הוא סיפר שהגיעה שמועה על קבוצת עולים ממרוקו, ששוכנה במושב אביבים בגבול הצפון, ואולצה לחתום על כוונתה להתחנך במוסדות ממלכתיים. 'מדובר ביהודים יראים ושלמים!', הזדעק רבי דוד, 'אסור לדבר כזה לקרות'!

"הבטתי בו בתימהון. אמרתי לו, דוד'ל, על מה אתה מדבר? מה לנו ולכל זה? מה נעשה בדיוק?...  אבל רבי דוד היה נחרץ. הוא אמר לי: 'אם היית רואה יהודי טובע בים, לא היית חש להציל אותו? כאן נשמות טובעות! משפחות שלימות של יראים עומדות לטבוע, ואתה עומד מנגד?!'

"לא ידעתי מה לעשות. הוא ביקש שאצטרף אליו לנסיעה לאביבים, למנוע בכל דרך את הגזירה. זה היה מופקע... להיטלטל בדרכים עד גבול הצפון?... ומה בדיוק נעשה? ובאיזו דרך נפעל?.. אבל מצאתי לנכון, שאם רבי דוד מן, העילוי השקדן של פוניבז', מדבר כך – מוכרחים ללכת...'

"טרם צאתנו לדרך, שמנו פעמינו לישיבת סלבודקה. היה שם בחור מצוין בשם בערל זקס, שהיה דמות בולטת ב'פעילים'. הוא היה בעל השמועה של הסכנה ההיא, ומאחר והיה מצוי בכל פרטי האירוע, ביקשנו שידריך אותנו בדרכי ההגעה כמו גם בדרכי הפעולה.

"נכנסתי למשרד הישיבה. ישבה שם אישה צעירה ששימשה כמזכירה. אמרתי לה שאני מחפש בחור בשם בערל זקס. היא הרימה את עיניה במבט נוקב: 

'את בערל זקס אתה מחפש? בקשר ל'פעילים'?' 

הנהנתי בראשי בחיוב.

"היא נאנחה עמוקות, ואז החלה להרצות בכאב: 'אתם הולכים לעבוד ב'פעילים'? אתם?! בחורים צעירים? בחורים צעירים צריכים לשבת וללמוד!... אברכים שכבר למדו הרבה, יכולים להתעסק בזה, אבל בחורים צעירים צריכים לשבת וללמוד!'... 

"עמדתי שם משתאה, אבל רוחה טרם שקטה. היא הוסיפה 'להצליף' בסערה: 'מה יהיה ממכם? תסגרו את הגמרא ותלכו ל'פעילים'?'

"ביקשתי להפיס את דעתה. אמרתי לה שאין בכוונתנו לעזוב את הלימוד חלילה. מדובר באירוע נקודתי. אבל היא מיאנה לקבל. 'זה מפריע ללימוד' קבעה בפסקנות. 'אסור לך לעשות את זה!'.

"לאחר מכן התרככה מעט, והתפנתה למלא את מבוקשי. 'נו, אמרת שאתה מבקש את בערל זקס? אשלח לקרוא לו. אבל דע לך' – הוסיפה שוב תוך כדי דיבור – 'שאסור לך לעשות את זה'.

"....אתה יודע מי הייתה האישה ההיא?" - ממתיק הגר"י שליט"א – "הרבנית לנדו תליט"א, אשת רבינו מרן הגר"ד שליט"א... בדיוק זכינו לאחרונה לקבל את פני רבי דוב בצל קורתנו (בשולי השתתפותו בועידת בני הישיבות באשדוד. י.מ.ל), ושחתי בפניו את כל המעשה. הוא התמלא שמחה. הוא אמר לי, מיד כשאחזור הביתה אזכיר לה את זה... תהיה שִֹמְחָה בבית..."

"ברבות השנים", מוסיף הגר"י שליט"א, "מצאתי מעין 'הסכמה' לדבריה ממורי ורבי מרן הגר"י אברמסקי זצוק"ל. זה היה כשפתחנו את הכולל בטירת הכרמל, וחיפשנו אחר אברכים מצוינים, שיעסקו במקביל גם בקירוב. כשסיפרתי את זה לרב אברמסקי, הוא היה מרוצה: "דאס איז א גלייכע זאך!' אמר בהתלהבות, 'לקחת אברכים, שכבר אומרים עליהם שהם גדולי תורה, זה דבר ראוי. מדוע? שכשם שהצליחו בתורה – כך יצליחו גם בקירוב רחוקים. אבל בחורים? רוצים לקחת ל'פעילים' בחורים שלא הצליחו בלימוד? מי שלא הצליח בלימוד, לא יצליח גם בקירוב רחוקים!"

ואיך ניתן להסביר זאת עם העובדה שבפעילים השתתפו בחורים מופלגים כמו הגר"ד מן והגר"י שיינין?

"זו שאלה של תפיסה כללית מול המציאות בפועל. ה'פעילים' שאני הכרתי, מרביתם בוודאי, היו מצוינים של ממש. הם פעלו מתוך בְּעֵרה פנימית שטלטלה את נשמתם... הייתה בהם חרדה אמיתית מהעובדה שילדי ישראל מצויים בסכנת שמד רוחני. אתה רואה גם שאף אחד מהם לא נטל חלק בקביעות, הם היו עורכים גיחות קצרות ושבים לתלמודם.

"גדולי ישראל, לעומת זאת, התייחסו לכל העסק בחשדנות. הם נרתעו מהעובדה שבני ישיבות סוגרים את הגמרא, אפילו לפעולות קדושות ומוכרחות, בדיוק כמו תופעות קדושות אחרות שהיו תחת סיכון דומה. לכן העדיפו שאברכים יתעסקו עם זה. אבל למעשה, לא הייתה מצידם התייחסות רשמית, לכאן או לכאן. במקרים רבים הייתה גם תמיכה שקטה בפעולות, אם ישירות ואם בעקיפין". 

גם המעמד המוסרי המטלטל ההוא במשרד ישיבת סלבודקה, העצים בתוכו את הקונפליקט. "דבריה הנחרצים של הרבנית לנדו חרצו מסילות בליבי, אבל באוזניי הדהדה עדיין קריאתו הבהולה של גדול שקדניה של פוניבז': 'הצלת נפשות!'. 

הוחלט אצלו שזו תהיה פעילות חד פעמית לגודל נחיצות הענין. 

*

בערל זקס אכן הופיע, שרטט את מפת הדרכים, ושב לתלמודו. רבי יוסף ורבי דוד יצאו לדרך. 

אנו ממשיכים להטות אוזן:

"היטלטלנו שעות ארוכות בדרך המייגעת לצפון.... הגענו רק אחרי השקיעה עייפים ומותשים. בבואנו לשם פגשנו שני בחורים מ'חברון' ששמעו גם הם על הסכנה. הם התרוצצו בין שבילי המושב אובדי עצות... המתחם כולו היה סגור ומסוגר, ובפתח השער ישב שומר שסילק את הבאים בזעף: 'כאן אין ישיבה, ואין לכם מה לחפש כאן. בחורי-ישיבה לא נכנסים לכאן!' 

"בתחילה חשבנו לוותר. אבל אחרי המרחק העצום שעשינו, חשנו שזו תהיה החמצה גדולה להניח הכל. ואז אמרתי לרבי דוד, נעשה סיבוב קצר, אולי נמצא פרצה בגדר דרכה נוכל להיכנס".

הפרצה נמצאה, והשניים התכופפו מעט, ונדחקו פנימה. 

"בדיוק אז התאספו היהודים לתפילת מעריב. כשהבחינו בנו, נשימתם נעתקה. בחורים בלבוש ישיבתי! בלב השממה!... הם שאלו לזהותנו, ומשסיפרנו שאנו לומדי תורה, הסתערו עלינו בחיבוקים ונשיקות. לומדי תורה! כאן במדינת ישראל!.."

התברר, שהיראים-ושלמים הללו עברו שטיפת מוח כאילו תמו בחורי ישיבות במדינת ישראל. "ניגש אלינו שם זקן אחד כלא מאמין. 'אתם באמת לומדי תורה? הבה נראה: אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז... מצא פירות מפוזרין... מה זה מפוזרין?' השלמנו: 'קב בארבע אמות'. אור זרח בעיניו: 'אתם אכן יודעים! אתם באמת בחורי ישיבה!'... אבל הוא לא הצליח להבין: 'אמרו לנו שבארץ ישראל יש רק מפאי"ם'. הוא שלף את הפנקס האדום והציג בפנינו: 'אמרו לנו שרק עם זה ניתן להתנהל כאן'..."

זה היה הרגע שבו הכתה בהם ההכרה מה גודל הסכנה הרוחנית שמרחפת על היהודים ההם.

"השמועה על האורחים שחדרו למתחם עשתה לה כנפיים. ברגע אחד הפך המקום המבוצר למרקחה. העולים ממרוקו", מתאר הגר"י שליט"א, "התרוצצו סביבנו כמי שגילו יצורים מפלנטה אחרת... הסברנו להם שעומדים למחוק את יהדותם, ושבאנו לזהיר אותם שלא ללכת שולל אחרי מסכת השקרים. הם ביקשו להבין יותר, אבל אמרנו להם, בואו נתפלל קודם תפילת מעריב, שהקב"ה יצליח דרכנו. 

"זו הייתה שעת רצון... הלבבות היו פתוחים... מיד לאחר התפילה נעמדתי לשאת דברים. נאמתי ברגש על קדושת המסורת היהודית, על המשכיות הדורות, על נשמות הילדים הרכות... אנשים געו בבכי... זה היה מעמד נורא הוד!..." 

אור טמיר שטף את אביבים. "אני כיליתי את דבריי, והחלטה גורפת בקעה מפיות האנשים: לא ניתן לנבָלה הזו לקרות. מחר בבוקר נצא למלחמה קיומית על עתידנו ועתיד ילדנו!".

"השעה הייתה מאוחרת. אחרי חצות הלילה. שקלנו את תוכניותינו באשר להמשך, אבל היהודים פנו אלינו בבהילות וביקשו שנסתלק מהר ככל האפשר. 'החבר'ה כאן', אמרו באימה, 'מסוכנים מאוד. הם חשודים על שפיכות-דמים, ואם יגלו אתכם עלולים גם להרוג אתכם! קומו, חרף השעה המאוחרת, וצאו דרך הפרצה ממנה באתם'. מיהרנו להסתלק ולשוב לישיבה.

"למחרת התבשרנו שהמאמץ הלילי נשא פירות. הקבוצה כולה הכריזה על מרד. הם קרעו את הפנקסים והטפסים, ותבעו בנחישות 'רק תלמוד-תורה' 'רק תלמוד-תורה'..."

*

"ניגשנו עם השאלה למרן הסטייפלער זצוק"ל, והוא הכריע שמותר להוריד את הכיפה"

מסירות-נפש הִרואית שהולידה את החוק נגד המיסיון

מחוגי השעון נעים קדימה. אבל מחוגי הזמן – דווקא אחורה. אח! אלו ימים... 

הוא לוקח נשימה קצרה, ושב לכבוש פיסות היסטוריה מרתקות, בהבל פיו ובאצילות לשונו.

"מספר חודשים לאחר מכן, ניגש אלי בחור יקר שביקרים, ירא אלוקים ממש, וסיפר שהמיסיון הצרפתי משתולל. משתולל ממש!"

הוא שב ומדגיש: מדובר בבחורים מופלגים שמאסו בתענוגות העולם, שקדו שעות על תלמודם, וצמצמו את תחום התעניינותם לדל"ת אמות של יבמות. אבל השמועות הנוראות על יהודים שמועברים על דתם, יצרו אצלם התלקחות. "הם לא היו מסוגלים להמשיך בסדר יומם הרגיל בעוד הדת מתחללת בצורה מסוכנת שכזו".

גם הבחור ההוא, אצילי ושקט, דיבר בלהט: 'מוכרחים למנוע את השמד הזה!' 

"אמרתי לו, מה אתה רוצה ממני? לך לשלום בער ליפשיץ (ראש ארגון הפעילים, שהיה באותה העת בחור מבוגר בפוניבז'), שהוא יטפל".

הבחור ההוא הלך לשלום בער. המיסיון הצרפתי דאז פעל בשלושה מוקדים, ירושלים, חיפה, ויפו. שלום בער החליט שיש לארגן עצרת מחאה בו זמנית בשלושת המקומות. "הוא חזר אלי ואמר לי: שלום בער ביקש שאתה תארגן את העצרת ביפו... (במורת רוח) הופתעתי לשמוע שרואים בי 'מארגן'..." 

מסתבר שהרבנית הצעירה מסלבודקה צדקה. פעילות הקודש משחרת לפתחם של המצליחים.

"ביקשתי להימנע, אבל מאחר שהיה מדובר בהצלת נפשות של ממש, הסכמתי להירתם. הפעילות של המיסיון הייתה העברה על דת כפשוטו! לקחו עולים חדשים, עניים ודלים, וקידמו אותם בלחם ובמים כדי להטבילם לנצרות".

אבל לארגן לא הסכים. "אמרתי להם, אני מוכן ליטול חלק, אם נדרש. אבל לארגן? אינני יודע. אמרו לי, אם כן לך ותזמין שתי משאיות למחאה ביפו. (לא היו אז אוטובוסים, ושלום בער החליט שמוכרחים למלא שתי משאיות של בחורים). 

"ניגשתי להזמין את המשאיות. בטעות, שהתבררה לאחר מכן כגורלית, רשמתי את ההזמנה על שמי".

מכאן החל הסיפור להתגלגל כעלילה רוויית התפתחויות. 

*

את ההצלת-נפשות הראשונה זכו לקיים לפני שהתוכנית החלה.

"טרם ביצוע התוכנית, היה עלינו להכיר את המקום. מיקומה של הכנסייה הצרפתית היה ידוע, אבל לא המקום בו שוכנו הילדים. יצאנו לשטח, הסתובבנו מעט, ולפתע יצא מולנו נער צעיר - בערך בן 14 - עם פאות דלות, ללא כיפה, ועם חוט של ציצית מבצבץ. 

"התחלנו לדובב אותו. שאלנו אותו: 'מי אתה? מהיכן אתה? אתה נראה דתי אבל בלי כיפה, מה קורה איתך?'. 

הוא התחיל לבכות. 

ואז החל לגולל את סיפורו:

'...למדתי בישיבת תפארת-ציון בבני-ברק, עד שיום אחד נפטרה אמי ואבי נשא אחרת על פניה. מאותו יום נהפך עלי עולמי. האישה החלה למרר את חיי, היא הייתה אומרת לי, אתה אוכל לחם חסד! לך לעבוד, תרוויח כסף, ותפרנס אותנו!... 

'...בלית ברירה יצאתי לחפש עבודה. הסתובבתי בתל אביב מחנות לחנות, מציע את עצמי כעוזר. לבסוף מצאתי אופטיקאי שהואיל לאסוף את חרפתי...'

'...באחד הימים נכנס אדם לרכוש משקפיים. משהבחין בי החל מתעניין מי אני ואם אני דתי. אמרתי לו: 'הייתי דתי, אבל אני מסופק אם אמשיך כך. הדת אכזבה אותי'. הוא הוסיף להתעניין היכן אני גר, ואני השבתי: 'אני גר ולא גר. מעדיף ללון בחוץ מאשר להיתקל באווירה המרירה בבית'. 

'ואז הוא אומר לי: 'אתה נער צעיר. לא מגיע לך להתגלגל כך. בוא איתי, לא תצטרך לא לעבוד ולא לדאוג. נדאג לך לכל מה שצריך'. הוא רכן לעברי והוסיף בלחישה: 'רק את הכיפה שים בכיס. לא נעים להסתובב כך ברחוב עם בחור חבוש כיפה...' הוא לקח אותי לכאן, ומאז הכל היסטוריה'...

"עמדנו מולו משתוממים, אבל מיד אמרנו לו, תעזוב את המקום המסוכן הזה! בוא איתנו! 

"הוא הרהר לרגע, אבל התקשה להחליט. עדיין נקרע בין שני העולמות. אמרנו לו שוב בנחרצות: 'אתה בא עכשיו!', אבל הוא הוסיף להתלבט. הוא ניסה להיפטר בתואנות שוא: 'אין לי כיפה'. אמרנו לו שיש בסביבה חנות כובעים, נלך לשם ונקנה. הוא ניסה שוב לומר: 'אבל יש לי כאן דברים. מזוודה, בגדים'. אמרנו לנו, עזוב הכל. נדאג לך למה שצריך.

"בסייעתא דשמיא הוא הסכים לבוא. סידרנו לו מוסד מתאים בבית-חלקיה והמשכנו הלאה. שנים רבות לא ידעתי מה עלה בגורלו, עד שבחסד השם זימנה לי ההשגחה לפגוש בו. זה היה כשביקרתי במוסדות 'תורה ומלאכה' של גיסי רבי משה סלומון ז"ל, ולפתע ניגש אלי מורה לתנ"ך, ומספר לי שהוא הבחור הניצול... הוא זכה בס"ד להקים משפחה חרדית לתפארת..." .

*

וכל ההצלה הזו הייתה 'על הדרך'. פרומו לאירוע המרכזי.

"המשכנו לרחרח את האזור, אבל ידענו שללא הכרות מבפנים, לא יהיה ניתן לפעול כלום. ואז עלה במוחנו רעיון: בישיבה היה בחור ממוצא צרפתי, שכמובן היה חרדי, אבל מראהו דמה מעט לגוי. גם הצרפתית שבפיו הייתה רהוטה. ביקשנו להיעזר בו כצרפתי שבא לסייר במקום. הוא הסכים, בתנאי שאתלווה גם אני אליו. 

"אלא שנותרה בעיה עם הכיפה. אין מציאות להיכנס בשערי המנזר עם כיפה. האם יהיה מותר להוריד את הכיפה לשם מטרה זו?

"ניגשנו עם השאלה למרן הסטייפלער זצוק"ל, והוא הכריע מיד: 'בטח! מותר להוריד את הכיפה'. שאלתי אותו: 'ולי, כמלווה של הבחור הזה, גם מותר?', הוא אמר, 'בוודאי, גם לך מותר'. ואז ביקש להוסיף: 'אבל תלבשו בגדים של חילוניים, שלא יזהו אתכם'... עשינו כדבריו, והתחפשנו לחילוניים". (בחיוך) "באמצע הדרך בצבצה ציציתו של החבר... כמעט הרס את התחפושת..."

העצה והברכה פעלו למישרין. השניים הידפקו בשערי המוסד, והציגו את עצמם כצרפתים שמבקשים לבחון את המקום. 'אם נתרשם', הבטיחו, 'נשלח תלמידים נוספים'. 

השפה והגרדרובה פתחו את השערים. "בתוך זמן קצר קיבלנו תמונה ברורה של המקום. למדנו היכן ממוקם בית הספר, היכן מגרש המשחקים, ומה שעות הפעילות. התברר גם, שבשעות ההפסקה, חלק מהמורים יוצאים דרך השער".

לשעה הזו בדיוק נקבעו המשאיות.

בעוד השער נפתח, ומורים יוצאים החוצה, תפס אחד הבחורים את השער, ועשרות בחורים נהרו פנימה. "אני נכנסתי אחרון. לפתע הופיע מולי כושי גבה-קומה. הוא דיבר עברית רהוטה, ונופף מולי עם נבוט ביד, כשהוא שאג בזעם: 'מה אתה עושה כאן? תסתלק מכאן! אני הורג אותך!'... 

"אמרתי לו בשלווה: 'נו, זה מה שאני רוצה, שתהרוג אותי, זה יתפרסם בכל העיתונות, ואז יסגרו לכם את המוסד...' הוא נרתע לרגע, ואני ניצלתי את ההזדמנות לחמוק פנימה".

ועדיין לא תמה סאת המכשולים. "בעודי ממהר אל החצר, נתקלתי באישה, דתייה לשעבר, שצעקה לעברי: 'מה אתה עושה כאן? מה אתם רוצים מאיתנו? אנו מגדלים כאן ילדים לתפארת!'. אמרתי לה: 'מה הפירוש? אתם מעבירים אותם על דתם!', היא מיהרה לשסע אותי: 'נו, ומה בכך? גם אני עברתי דת! ומה יש?'... לא התווכחתי. אמרתי לה: 'את תעשי מה שאת רוצה ואנו נעשה מה שאנחנו רוצים".

ההוראה שקיבלו הייתה שכל בחור יתפוס ילד ויוציא ממנו את פרטיו. המלאכה נעשתה בזריזות, ועם סיומה, הופיעה המשטרה. מרבית הבחורים הצליחו להימלט, מלבד חמישה, שנעצרו בעוון הסגת גבול. 

"המשטרה לא אמרה די", הוא מגולל ברהיטות. "למחרת הופיעה בישיבה, וחיפשה אחר יוסף שיינין. התברר שבמסגרת הבירורים שעשו, הגיעו עד למשרד המשאיות, שם מצאו את ההזמנה רשומה על שמי..."

הוא נלקח לכלא. אלא שבעוד חבריו נתפסו בשעת מעשה, לגביו טרם נמצאה ההוכחה. מי שסיפק אותה הייתה האישה ההיא, מומרת הדת. 

"המשטרה ביקשה לערוך מסדר-זיהוי, והאישה ההיא הוזעקה. היא סרקה אחד אחד. בתחילה לא זיהתה אותי, אבל בסקירה שנייה, אמרה: הנה, זה הוא!"  

כתב אישום הוגש נגד כל השישה. "ייזכר לטוב", הוא אומר, "חה"כ משה קלנר מהמפד"ל שפעל לשחררנו בערבות". 

בהמשך נערך משפט. ה'פעילים' שכרו עורכי דין, והעניין הסתיים בקנסות כבדים.

זו הייתה הגיחה השנייה והאחרונה שלו, אבל תוצאותיה חוללו מהפך היסטורי:

בעקבות האירוע ההוא, נחקק בכנסת החוק נגד הטפה להמרת דת.

**

 "סולם מוצב ארצה וראשו מגיעה השמימה"

במחיצת מרן המשגיח הגר"י לווינשטיין זצוק"ל

"ע-ב-ד-ו-ת! --- 

אתם צריכים להרגיש כל הזמן עבדים של הקב"ה! ---

צריכים להרגיש ביום, ובלילה, בכל רגע – עבדות! ---"

נהמת ליבו של המשגיח טלטלה את ההיכל, והדי שאגותיה הגיעו עד 'אור ישראל' שבפתח-תקווה.

זו הייתה השיחה שסימלה את קיצה של תקופת הניסיון.

"כשנפטר המשגיח מרן הגרא"א דסלר זצוק"ל, נוצר חלל בישיבה. ביקשו מהמשגיח דמיר מרן הגר"י לווינשטיין זצוק"ל למלא את מקומו, אבל הסגנון של רבי חצק'ל היה שונה מזה של הרב דסלר. בעוד הרב דסלר היה עמקן מוסרי, שצלל לעומקם של דברי חז"ל ושידד מהם מערכות מוסריות, רבי חצק'ל היה חופש חדרי לב, תובע ונוקב בשאגת ליבו. 

"בכל התקופה שמחורף תשי"ד עד חודש אלול, כיהן רבי חצק'ל במין תקופת ניסיון, עד שבאלול החל לשמש כמשגיח קבוע. למדתי אז ב'אור ישראל' הקטנה, וכשהסגנון הנוקב הוטמע בישיבה, הדהדה קריאת ה"ע-ב-ד-ו-ת" שלו בכל עולם הישיבות".

מי שנשא את האימה האלולית מהיכל הישיבה, היה המשגיח הגה"צ רבי בן ציון במברגר זצוק"ל. רבי בן ציון כיהן בתחילה כר"מ באור ישראל, אבל גם אחרי שהתמנה למשגיח בפוניבז', היה סר מפעם לפעם לישיבה קטנה של פתח תקווה. "עודני זוכר את החרדה שאפפה את רבי בן ציון כשחזר בפנינו על השמוע'ס ההוא של רבי חצק'ל. כולו מלא פחד. הוא הצליח להדביק אותנו בפחד הזה".

רבי חצק'ל הלך והתברר כדמות נעלית, קדושה ופרושה. 

"הייתה לי הזכות לשבת תקופה בקרבת מקומו. זה היה כשהתפנה שם מקום, והמשגיח הגה"צ רבי חיים פרידלנדר זצוק"ל הציע לי לשבת שם. קשה לתאר את המחזה. זכינו לראות את התפילה של המשגיח. מלאך אלוקים בדמות אדם... ראו שהוא מדבר עם הקב"ה... הוא לא היה רגוע... היה מתרומם, נכסף, דבק. מחזות עצומים". 

והיה קטע בתפילה שעורר אותו בכל יום מחדש. "כשהיה מגיע ל'עזרת אבותינו', פניו היו מתכווצות, עיניו עצומות, וכל כולו להבה. הוא היה ממשש ומטעים כל מילה, ונפשו יוצאת בערגה".

מה תפס אותו שם?

"הנס העצום של יציאת מצרים. הוא היה חי בכל יום את ה'אילו לא הוציאנו'. אילו לא הוציאנו ממצרים, לא היה מקרבנו לפני הר סיני, ולא היה נותן לנו את התורה וכו'. זה עורר אותו, והוא היה משתפך בהודאה על כל מה שזכינו".

"המשגיח היה איש חי!" – הוא מתפעל כאילו ישב שם כעת למרגלות פסגת רוממותו – "אני זוכר בשנותיו האחרונות כשכבר היה זקן מופלג, כשהגיע חודש אלול, היה גופו שח. ניתן היה להבחין בבירור שהוא מכופף יותר. שהוא שרוי במתח. איש אלוקים!".

*

הוא מגולל בפנינו תופעה פלאית לה היה עד:

"מלבד השיחות בהיכל הישיבה, היה רבי חצק'ל מוסר גם וועדים. בעוד בשיחות היה המשגיח תובע ומרעים בקולו, בוועדים היה נינוח יותר וגם מדבר בשקט. העובדה הזו אילצה אותנו להתקרב ולהטות אוזן לכל היוצא מפיו.

"הייתי מגיע מוקדם ותופס מקום קרוב. ראיתי כיצד הכין ערימה של ספרים עם סימניות מסודרות, ופותח לפי הצורך. אבל למעשה, הוא לא היה נצמד בהכרח למראי-מקומות הללו. לעיתים היה נעצר בעיצומו של הוועד, ואז נזכר במשהו: 'ס'איז דא נאך א מאמר חז"ל...' ובאומרו כן, היה פותח את אחד הספרים שלא במקום המסומן, ונפתח לו בדיוק היכן שהיה צריך!

"בתחילה חשבתי שאך מקרה הוא. אך כעבור מספר דקות שוב חזר המחזה על עצמו. הוא נזכר במאמר חז"ל, והספר נפתח בדיוק במקום שהיה צריך. כך אירע גם בוועדים הבאים.

"ניגשתי בהתפעלות לרבי בן ציון, ואמרתי לו 'הרי זה מופת ממש!'

"רבי בן ציון הציץ בי בתימהון: 'נו, פשיטא. וכי לא ידעת שהמשגיח הוא מלאך אלוקים? מלאך שרוצה לפתוח ספר – הספר נפתח לו'.

"אמרתי לו: 'ידעתי – אך לא ראיתי. כעת זכיתי גם לראות...'

אבל ההסתכלות במראות אלוקים לא נתנה לו מנוח. "כל הלילה התהפכתי על משכבי אחוז-התפעלות. בבוקר ניגשתי לרבי בן ציון, וביקשתי להציע פשט אחר, שיכול להיות קרוב גם לפי מבטם של בני אדם, ולא רק לפי עולמם של מלאכים: 

"אמרתי לו: חז"ל אומרים במסכת ערכין (טז:), 'עד היכן תכלית ייסורין? אפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלש מטבעות ועלו בידו שתיים'. זאת אומרת, שאדם שלא מגיע לו ייסורים, נחסכת ממנו הטרחה הזו, ואם הוא רוצה להוציא שלוש מטבעות, ייצאו לו שלוש...

"המשגיח, אמרתי לרבי בן ציון, הוא אדם השלם! לאדם השלם לא מגיעים ייסורים של דפדוף לחינם...

"רבי בן ציון נהנה ושיבח את הדברים, אבל לא נתן לרושם להתפוגג. הוא אמר לי, נו, גם אם תאמר שרבי חצק'ל אינו מלאך, הוא בוודאי איש קדוש..."

או כפי שמתבטא הגר"י שליט"א: "ראשו מגיע השמימה".

*

אבל המשגיח, מוסיף הגר"י בעוז, היה גם "סולם מוצב ארצה". שלט בכל פרטי הארציוּת שזימן התפקיד לפתחו.

הנה מה שהוא מספר לנו בענין: 

בימים ההם איחור לסדר א' היה כרוך בסיכון לקבל גערה נוקבת מרבי חצק'ל. רבי חצק'ל היה מסתובב אנה ואנה מפתח אחד למשנהו, והמאחרים זכו למבטו הנוקב, לעיתים קרובות גם לגערתו הנוקבת. 

יום אחד נתפס גם הוא. והרקע לכשעצמו מלמד הרבה על מושגי הימים ההם:

"זה היה חורף מעובר של יבמות. למדתי אצל מרן הגרב"ד פוברסקי שליט"א (שהיה מיודד מאוד עם משפחתנו), ועם תחילת הזמן הוא אומר לי: 'יוסי, יש לך שישה חודשים, אתה חייב לדעת את יבמות; תלמד היטב את המסכת, ובסוף הזמן תבוא להיבחן אצלי'. ניסיתי לערער על ה'גזירה', אבל רבי בער'ל מיאן לשמוע: 'תגמור יבמות, ותבוא להיבחן אצלי'.

"לא הייתה לי ברירה ויצאתי לדרך. למדתי באותה עת בסדר שני עם בחור בשם רבי שמואל קול, וסיכמתי עמו שאת השעתיים האחרונות נקדיש להשלמת המסכת (השעתיים הראשונות של הסדר היו מיועדות לחזרה על השיעור). 

"חילקנו את קכ"א דפיה של יבמות לפי ימות השנה, והקצבנו מכסה יומית. מטבע הדברים, כמובן, לא הצלחנו לעמוד בקצב, ונאלצנו להשלים גם בסדר שלישי. וכשהגיעו דפים קשים יותר, נאלצנו להמשיך גם אל תוך הלילה. וכשלא הספקנו עד 12 בלילה, המשכנו עד השעה 1, וכך הלך הלילה והתאחר..."

וכשנשכבים לישון מאוחר, מחמיצים ממילא את התפילה בישיבה. 

"התחלנו להתפלל בבית-כנסת סמוך לישיבה, אבל לסדר א' עדיין לא העזנו לאחר. בסוף גם זה התרופף. אחרי שבוע גלש האיחור גם אל תוך הסדר. 

"לא חלפו יומיים – והנה נתפסתי. המשגיח החל לגעור בי: 'מה קרה לך? שבוע שלם שלא היית בתפילה, ועוד יומיים שגם איחרת לסדר!'... 

"הוא זכר בדיוק את השבוע ואת היומיים..."

"אחר כך התחיל לדבר דברי מוסר נוקבים: 'אתה יודע מה זה תפילה? אתה מדבר עם הקב"ה! ולאיפה אתה הולך לדבר עמו? בבית-כנסת??'

"בכל הזמן הזה לא העזתי להוציא הגה. אבל המשגיח לא הרפה. הוא דחק בי: 'תענה לי מה קרה איתך? איך הגעת למצב כזה?'

"נאלצתי לספר לו. סיפרתי לו על המבחן העתידי ביבמות, ועל הלילות שמוקדשים להשלמת המסכת. זה לא עשה עליו רושם. הוא אמר לי: 'אין דבר כזה. אין שום הנחות בתפילה! אתה חייב להיות בתפילה בישיבה. זה היסוד של בן תורה, ובזה טמון גם סוד ההצלחה בלימוד. תפילה בישיבה דווקא!'

"אחר כך התרכך מעט והוסיף: 'אז מה? אתה רוצה ללמוד יותר מאחרים? תקום שעתיים לפני התפילה ותלמד. אבל על תפילה בישיבה אסור לוותר! ואינני רוצה לשמוע יותר על היעדרות שלך מהתפילה!'."

"היה פחד ממנו", מסכם הגר"י שליט"א. "אבל זו הייתה יראת הרוממות. חרדה מאדם קדוש".

הוא עוצר לרגע, ושוב קולחים מפיו הדברים: 

"הנה דוגמה נוספת שהמחישה את יראת הרוממות ממנו. בשעתו התהלך סיפור שרווח בישיבה. אני לא הייתי עד לו, אבל כך סיפרו: 

בתקופה מסוימת, ובעקבות מאורע כלשהו, הכריזו הבחורים בישיבה על שביתה. איך יוצרים בני ישיבה 'שביתה'? עולים ללמוד בשעות הסדר בעזרת נשים. היה בחור אחד שנשאר בהיכל הישיבה על משמרתו. כשנכנס המשגיח להיכל והבחין בו, גער בו בחריפות:

"למיוחס אתה חושב את עצמך? בעל מדריגה עד כדי לפרוש מן הציבור?! עלה מיד לעזרת נשים!"

הלה נמלט מיד לעזרת נשים, והמשגיח בעקבותיו. שם השמיע משפט בחריפות נדירה:

"הרב מוסר למען המקום הזה ואתם פוגעים בכבודו. כל מי שיישאר כאן עוד דקה מסופקני אם הוא בן עולם הבא".

עודו מדבר, והבחורים נסו על נפשם ממרומי ה'עזרת נשים'. זו הייתה המחשה לקדושתו של המשגיח וליראת הרוממות ממנו. סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה".

*

ומה עלה בגורלה של יבמות?

השניים השכימו קום בשעה חמש לפנות בוקר, סיימו את יבמות, וגם נבחנו עליה בהצלחה.

"לא ברעש החזו"א. היה עומד דומם. דבוק. שריר לא נע בפניו"

כשמרן החזו"א עבר להתגורר ביפן...

נער היה באיישישוק ושמו אייזיק. או פייבל. או זליג. והיה מתרוצץ בין המלמד לשוק, ובין בית-המדרש לקורנס הנפחים. ומבעד למעגלי היום, היו מרחפים רסיסי שמועות על צדיק מופלא שמאיר את העולם. והיו השמועות מתמזגות ומתלקטות, ומספרות ששמש הצהריים שוכנת קרוב לכאן. בראדין הסמוכה. לא יותר מי"ח קילומטר של פרסת-סוסים.

והיה הנער חוכך בדעתו, אם לדלוק אחר השמועות או להניח להם. אם להצטרף למסע הי"ח הקילומטרים, או להמשיך ולהביט בהלמות הקורנס. ובין כך ובין כך בא השמש בצהריים, ונוטל כבוד מראדין, והוסר הדר מאיישישוק. וכל ימיו היה מבכה בצער על שהחמיץ את המועד ---

זוהי מעשייה עממית שהתהלכה בעבר. והיא משמשת כתב-תביעה היסטורי. יהודים שדרים בשכנות למעון קודשם של מאורי ישראל, ומעצלות, או אולי מהעדר פנאי, מחמיצים עתות פז לחזות בזיו קודשם, קל וחומר להאצל מברכותיהם. 

המלמד רבי זושא פרידמן זצ"ל, לא הניח לתלמידיו לפסוח על ההזדמנות הזו. "רבי זושא", נזכר הגר"י שליט"א, "היה דבוק במרן החזו"א זצוק"ל. מיד כשנכנסנו ללמוד אצלו (אלול תשי"ב), דחק והפציר בנו ללכת ולהתפלל אצל החזו"א. 'מי יודע מתי תזכו עוד'. 

הרב שיינין בחר את מנחה גדולה של יום שישי. "אם סיפרנו מקודם על רבי חצק'ל ותפילתו הסוערת, צורת התפילה של החזו"א הייתה שונה. לא ברעש החזו"א. היה עומד דומם. דבוק. שריר לא נע בפניו... לאחר התפילה היינו ניגשים וזוכים ללחוץ את ידו".

הנה מעשה נפלא שיש בו ממזיגת מסירותו וחכמתו של מרן החזו"א: 

"אחד מקרובי משפחתנו, עשיר גדול וירא-שמים גדול, ביקש להיוועץ עם מרן החזו"א. הוא התגורר באמריקה, אך היה שוהה תקופות ארוכות ביפן לרגל עסקיו כשולה פנינים. השהות הארוכה במקום חייבה אותו לבנות מקווה, והוא עשה את דרכו למרן החזו"א לקבל הדרכה ברורה. 

"נבחרתי אני ללוות אותו אל החזו"א. זה היה אחרי תפילת מעריב. הוא ניגש אליו, ואני ישבתי בצד. הם החלו לשוחח באריכות. החזו"א מקשיב ומסביר בסבלנות. באמצע החווה בידו לאחד מתלמידיו וביקש נייר. הביאו לו דפים, והוא התחיל לשרטט בניחותא קווים ומסגרות. משסיים, הגיש לאותו קרוב, הלה קיפל את הנייר בכיסו, והחזו"א ממשיך ומשוחח איתו. 

"הם דיברו בעברית, בתנועות ידיים נרגשות. החזו"א מדבר, וההוא מהנהן בראשו. היו שם אנשים נוספים שביקשו לשוחח עם החזו"א, אבל הוא היה שקוע בשיחה הבלתי-נגמרת.

"כשכילו דבריהם, הדוד ההוא תופס את הראש ואומר לי: איזה גאון היהודי הזה! 

"תהיתי מדוע. וההוא הולך ומתפעם, ומסביר לי, שהנייר והעט היו בענין המקווה. החזו"א שרטט את צורת המקווה על כל פרטיו, והסביר ופירט. אבל אחר כך, החל להתעניין מדוע אני שוהה ביפן. סיפרתי לו שאני מתעסק בשליית פנינים... בשליית פנינים? הוא אומר בהתעניינות, הבה ואציע לך כמה עצות שתוכל לשכלל את המסחר ולהרוויח יותר... 

"...וכך היה החזו"א עוקר את דירתו ממנחות, ועובר להתגורר ביפן, ודורש בגווני הפנינים... וקושר כתרי אותיות של כדאיוּת, ושל עלות מול רווחים... והתלמידים ממתינים... והעולם צמא לשטיקל חזון-איש... אבל הגיע יהודי מאמריקה..." 

*

"ב'ירא-שמים' אין קטן וגדול"

הדבקות של תלמידי מרן החזו"א ברבם

והיה את הסיפור הנפלא ההוא, שממחיש את הדבקות של תלמידי מרן החזו"א בכל מילה היוצאת מפיו: 

"ערב יום כיפור, שהיה גם ערב יום הבר מצוה שלי, הציע לי אבא שנלך לקבל ברכה מהחזו"א (אבא עצמו היה מקורב לחזו"א במסגרת תפקידו בחינוך העצמאי). החזו"א שכב על המיטה ולמד. וגם בחדר הקדמי ישבו כמה מתלמידיו שליוו אותו יומם ולילה ועיינו בספר.

כשנכנסנו, אמר לו אבא: "מארגן, האט ער א בר מצוה". (מחר יש לו בר-מצוה).

החזו"א הרים את עיניו בחיוך. "מארגן? יום כיפור? נו..." 

אבל אז לבש ארשת רצינית, הושיט לי את היד, ובירך בחום: "זאל זיין א ירא שמים און א תלמיד חכם גדול".

אחר כך העיר: "נו, יום כפּור קען מען דאך נישט מאכן א בר מצוה... (ביום כיפור לא שייך לערוך בר מצוה...)

אבא מיהר להבהיר: לא, לא, הבר-מצוה תתקיים למחרת יום הכיפורים, בי"ב תשרי. החזו"א בירר היכן, וביקש מאבי: קומט מיר נעמען. תבוא לקחת אותי.

כשיצאנו, פגשנו בדיוק את רבי חצק'ל ברטלר, מגדולי תלמידי החזו"א. הוא התעניין בסקרנות מה בירך אותנו החזו"א.

חזרנו בפניו על נוסח הברכה: "שיהיה ירא שמים ותלמיד חכם גדול".

"בדיוק כך אמר?" – תבע לדעת.

"בדיוק כך".

הוא עצם את עיניו לרגע, ואז למד פשט: "הייסט אס, זאת אומרת, שב"ירא שמים" אין גדול וקטן..." 

ובעוד התובנה מתפשטת במוחו, אץ רץ לשתף אותה בהתפעלות עם חֶבֶר התלמידים ששהה שם: "איר הערט? אתם שומעים? החזו"א בירך אותו שיהיה ירא שמים ותלמיד-חכם גדול... ומה מדויק מדבריו? שאצל "תלמיד חכם" שייך קטנוּת וגדלוּת. יש תלמיד חכם קטן ויש תלמיד חכם גדול. אבל "ירא שמים"? אין דבר כזה גדול וקטן. או שאתה ירא שמים או שאתה לא!..."

*

ולבסוף אכן השתתף בבר מצוה?

"לצערי לא. אבא הגיע כמתוכנן לקחת אותו, אבל בדיוק הגיעה לשם משלחת בענין גיוס בנות. החזו"א התנצל ואמר לו: "איך בין אינמיטן זייער זייער א חשובע ענין... גזירת גיוס בנות... גיוס בנות איז א גאר גאר חשובע זאך... איך קען ניט אוועק נעמען..." 

("...אני באמצע ענין מאוד מאוד חשוב... גזירת גיוס בנות... גיוס בנות זהו ענין חשוב מאוד מאוד, ולא אוכל לבוא ולהשתתף...").

אבל איחל בלבביות מזל טוב. 

חודש לאחר מכן הסתלק לגנזי מרומים.

***

"כל ההלוך ילך של הרב שך היה במרוצה"

שיעור כללי של ניצול הזמן

שנות ילדותו של הגר"י שליט"א עברו בשכנות עם משפחת פוברסקי. הם התגוררו שם לאחר שעקרו מתל אביב, עם התמנותו של רבי דוד כר"מ בישיבה. בין המשפחות נרקמו יחסים קרובים. 

הגר"י שליט"א מעלה על נס את עוצם התמדתו של מרן הגר"ד זצוק"ל:

"נוכחתי פעם בשיחת שכנוּת שהתנהלה בין הרעבעצן פוברסקי לאמי ע"ה. היא גוללה בפניה את נתיב הבריחה שצלחו בדרך לארץ הקודש. מברנוביץ' למיר וממיר לווילנא וכו'. כשהבינו שאין מנוס אלא מלהשיג סרטיפיקטים, ביקשה מבעלה רבי דוד שיצא להשיגם.

'אמרתי לו', סיפרה הרבנית, 'דוד! המצב מסוכן! מוכרחים למצוא סרטיפיקטים!'... אבל הוא משך בכתפו והמשיך ללמוד. שוב אמרתי לו, דוד! החזית מתקרבת!... אבל הוא היה שרוי בעולמות אחרים. הוא אמר לי: ומה אעשה? מוכרחים ללמוד!... לבסוף לא הייתה לי ברירה, ונאלצתי להשיג בעצמי...'

"בסוף ימיו" – מוסיף הגר"י ומספר – "כשכבר היה זקן וכפוף, נכנסתי אליו לביקור. הוא ישב כפוף ושפוף, וכתב וכתב. ביקשתי לשתף אותו בשטיקל תורה שחידשתי, אבל הוא פתח בהתנצלות, בעוד קולמוסו ממשיך לכבוש במרץ פיסות לובן של נייר: 'אני בטוח שאתה אומר טוב, אבל אני צריך לנצל את הזמן. אתה רואה איך אני נראה... צריך לנצל את הזמן!... יש לי הרבה מה לכתוב... יש לי הרבה מה להספיק... יסלח לי מר..." 

*

פוניבז', מלבד השכלתנות הישיבתית המפורסמת, חינכה לניצול הזמן. 

הוא נזכר בימים שמרן הגראמ"מ שך זצוק"ל נשא על כתפיו את עול התורה, רגע לפני שנוסף עליהן גם משא עולם התורה. 

"כל ההלוך-ילך של הרב שך היה במרוצה. תמיד ראינו אותו אחוז תזזית, רץ מהסטנדר לארון-הספרים וחוזר חלילה. הייתה לנו הזכות לחוות את החרדה והמתח של ה'דינסטיג'ים' המפורסמים. לראות את הרב שך נמצא ולא נמצא. 

"אבל הייתה לי זכות אישית לראות שיעור כללי חי של ניצול הזמן: 

"ביקשתי פעם להיוועץ עמו בענין מסוים. זה היה כשהציבור טרם פלש עם שאלותיו החוליניות אל חדרי משכיתו. הוא אמר לי, תראה, אין לי זמן... אבל אתה יודע מה? אולי אחרי התפילה, אני הולך הביתה לאכול ארוחת בוקר, תתלווה אליי, ובדרך נדבר. (הוא היה גר אז ברחוב וסרמן).

"מאותו רגע החל מרוץ שהיה קשה להדביק. הרב שך הולך מהר, ואני אחריו, ואני מדבר, והוא שואל וחוקר, ומתעניין, ובין כך ובין כך נכנסנו הביתה. זה היה אחרי פטירת הרבנית, והוא עשה הכל לבד.

"הוא רץ למקרר, שלף ביצה, הטיל אותה לתוך כלי קטן ומילא במים. אחר כך הרתיח על האש, ותוך כדי הוא אומר לי תמשיך תמשיך אני שומע... והוא ידע בדיוק מה לשאול... והוא ממשיך ורץ ליטול ידיים, ובוצע המוציא, ורץ שוב אל האש, ושופך את המים ומוציא את הביצה. והביצה רכה... טרם הספיקה להתבשל... אבל לרב שך אצה הדרך ודחק הזמן. הוא אוכל בזריזות, בקושי כזית. אחר כך הכין לעצמו כוס תה, והזמן נוגש, ואין ברירה אלא להוסיף עליו מים מהברז שיתקרר... ואחר כך בירך בכוונה, ושוב מיהר לישיבה. 

"בסוף נתן לי את עצתו, אבל זכיתי לשיעור כללי על שמירת הזמן. כמה כל דקה חשובה בחיים".

הוא עוצם את עיניו ומתרפק על שבילי 'גן עדן פוניבז'' שבזיכרונו: "איי איי, אם מישהו היה אומר לי אז שהרב שך יהיה רשכבה"ג, שכל הדור ירוץ אחריו, הייתי אומר לו אתה שוטה! זה היה כל כך מופקע! אבל הקב"ה מגלגל את זה ונותן כוח. 

"גם בסוף ימיו כשכל העולם בא אליו, היינו נכנסים אליו בערב, והוא היה שקוע בזבחים. מסכת שלא למדו בישיבה. לאחר כמה חודשים נכנסנו שוב, והוא אחז בסוף זבחים... הוא שלט בהכל! אמרו שמימות רבי חיים עוזר לא היה דבר כזה, להבין בהכל ולהמשיך בהתמדה עד כלות הכוחות..." 

"בשבתות ראינו רבי דוד אחר"

תמונות-ילדות מרהיבות מבני ברק של מעלה

אבל פעם בשבוע היה הסמבטיון נח מסערתו. "בשבת!", אומר הגר"י בעיניים דולקות, "בשבת הייתה הבְּעֵרה שוקטת. שלווה מעולם אחר הייתה אופפת את ראשי הישיבה".

הנה מה שהוא מספר בענין. 

בפוניבז' החל להתפלל כילד, "הייתי מתלווה לאבי לתפילה בישיבה", והוא זוכר את הרב שך משתעשע עם הילדים שבאו להתפלל שם. "הרב שך, גאון הגאונים, היה יורד בשבת מן ההר אל העם. היה מסתובב נינוח, צובט לילדים בלחיים בחיבה, ואפילו יותר מכך... אני זוכר שהיה מגיע לילד מאחוריו, מכסה את עיניו בידיו, ומבקש מהילד לזהות מי העומד מאחוריו... זה היה חיזיון מרהיב שהמחיש כיצד השבת פושטת צורה ולובשת צורה... לא היה זכר לתכונה התזזיתית של ימות החול..."

מה שאומר שגם לילדים הגיע קצת הרב שך משלהם... 

"בהחלט. שבתות היו הרגעים שלנו במחיצת הרב שך. אבל אספר לך דבר נוסף: כילדים בתפילות בישיבה, ערכנו 'תחרות' מי יענה אמן יהא שמה רבא בקול.

את החיזיון השבתי ראה מקרוב גם אצל רבי דוד.

"כל ההלוך-ילך של רבי דוד", הוא אומר, "היה בכובד-ראש. הוא היה רציני מאוד, וגם מופנם. אבל בשבתות, ראינו רבי דוד אחר. אני זוכר, כשהיה מתגורר בשכנות אלינו, היו מגיעים לבקרו אחי הגאון רבי נחום שליט"א, הגאון רבי יצחק לוין שליט"א, ולהבחל"ח הגאון רבי אברהם גניחובסקי זצוק"ל. הם למדו ביחד ב'אור ישראל' הקטנה והיו סרים לביתו ביום השבת לדבר בלימוד. הייתי ילד, לא הבנתי הכל, אבל לא אוכל לשכוח את האור ששכן בפניו של רבי דוד. הוא היה מחייך, ומתפלפל, ומאיר פנים. זה לא היה רבי דוד שראינו בישיבה..."

באווירה השקדנית המשתלטת על הסלון, הוא נזכר גם בהתמדתו המפורסמת של מרן הגרב"ד שליט"א: "רבי בער'ל היה מתמיד נורא! בתקופה שהמשפחה התגוררה בגבעתיים ובאה לביקור אחת לשבוע (ביקור שנערך בביתנו), רבי בער'ל לא היה נוכח שם. הוא לא זז מהסטנדר".

אבל בימי בין-הזמנים, היה מוצא את הפנאי לשמח את ילד השכנים. "אבא זצ"ל היה טרוד מעל לראשו בעניני החינוך העצמאי, ולי היה חלום לנסוע לים. אתה יודע מי מימש לי את החלום? רבי בער'ל. רבי בערל השקדן, שלא פסיק פומיה מגרסה, הוא היה לוקח אותי בכל שנה לים..."

*

קשה לעצור את שטף זיכרונותיו של הגר"י שליט"א. תמונות ילדות, שחור-לבן, נצבעות באור חי ומוחשי. 

"סיפרתי מקודם שאבא קבע את תפילותיו בפוניבז' הסמוכה לביתנו. אבל אחת לשנה, היה אבא שב אל חיק סלבודקה מכורתו: בחג השבועות. ביום המכונן הזה, היה אבא הולך להקביל את פני רבו הגדול מסלבודקה – מרן הגאון רבי אייזיק שר זצוק"ל (שלמד אצלו עוד בסלבודקה של מעלה). כתלמיד מובהק של ה'אלטער', היה אבא זוכה לחיבה גדולה... רבי אייזיק הזמין אותו לקידוש בביתו לאחר תפילת וותיקין של חג השבועות". 

גם הגר"י שליט"א התלווה אליו. הנה סיפור מתוק שהוא מספר מהבוקר ההוא:

"אשתו של רבי אייזיק הייתה משותקת, והוא הנהיג, שכשהוא מקבל אנשים בביתו, גם הרבנית תהיה נוכחת שם. היא לא הייתה יכולה לדבר, אבל הייתה רומזת לרצונה. כשנכנסנו, היא החוותה על שיער הראש שלי ועל אבי. השיער היה קצת מגודל, ורבי אייזיק הניח שכוונתה להעיר כיצד אבא מאפשר לי לגדל את השיער באופן כזה. 

"הוא מיד נחפז להניח את דעתה: 'נֵיין', הניף ידו בביטול, 'סְ'אִיז אַ צ'וּפִּיקְל, נִישְׁט קֵיין צ'וּפּ...' ("זה צ'ופ קטנטן, לא צ'ופ ממש..."). 

"אבל היא סימנה שלא לזה התכוונה. היא תרה אחר סימן נוסף שיבהיר את כוונתה. לבסוף החוותה על חפץ שחור כלשהו, ושוב חזרה להצביע עליי ועל אבא. רבי אייזיק הרהר לרגע ואז הבזיקה במוחו ההבנה: היא מתכוונת לשאול כיצד זה השיער של האבא שחור ואילו של הבן בהיר...

"הוא נחפז אליה שוב בתנועת ביטול: 'אה, דָאס? ס'אִיז נִישְׁט קֵיין קַשֶׁיא, סְ'אִיז דָא אַ סַאךְ אַזוֹי..' ("אה, זה? זה לא קושיה, יש רבים כאלה...")".

הראיון פורסם בעיתון 'יתד נאמן'.

לכתבה: מי הוא המרא שאתרא שבו זכתה עירנו?