מדריך הטיולים שדואג לביטחון התושבים אך בעיקר מסור בכל ליבו לחולים  

נעים להכיר:

שמי מרדכי אבא זורגר, אך אני מוכר בפי כל בשמי 'מוטי'. אני  בן 48, מתגורר באשדוד מעל 20 שנה, כשלפרנסתי אני עוסק בתחום התיירות וההסעים וב"ה זוכה לשמוח בחלקי.

מהי אשדוד בעיניך?

אשדוד בעיניי היא בראש ובראשונה הבית של הציבור החרדי בישראל. זו עיר שיש בה מכל הגוונים של הציבור החרדי, אך לא רק חרדים: יש בה המון שכונות מעורבות של חרדים ולא חרדים שחיים יחד בשלום או ביחסי שכנות מצוינים, כשלמעט בתקופות הבחירות בהן ישנם כאלו שמנסים ליצור קיטוב – בחיי היום יום ההרמוניה והאחדות מורגשים. בכך, בעיני, אשדוד מהווה סמל ודוגמא לכל הערים האחרות בישראל.

מהו הייעוד שלך במסגרת עיסוקך?

הייעוד שלי, אם לתמצת, הוא אחד: לגרום לעוד יהודי לחייך או לגרום לעוד משפחה לחייך...

לא הייתי אומר במסגרת עיסוקי, אך  במקביל לעיסוק שלי בתחום שבו אני מתפרנס, זכיתי במשך הרבה שנים להיות שליח ציבור נאמן להרבה תושבים בכמה וכמה תחומים ולהיות מאלו שמשתדלים לעסוק בצרכי ציבור באמונה, כאשר אני זוכה לקדם מהלכים שהביאו בסופו של דבר לקמתם ולהנעתם של מפעלים ברוכים.

בין הפרויקטים שעשיתי היה הנושא של ברכת האילנות בימי הקורונה, בשיא הסגר.

באותם הימים, למי שזוכר, היו הילדים כלואים בבתים בחודש ניסן, כאשר גם ליל הסדר נחוג רק במחיצת המשפחה הגרעינית. חברים שיתפו אותי במצוקתם: הילדים בבית 'מטפסים על הקירות' ומאידך עלה אז הצורך לברך ברכת האילנות, כאשר בכל שנה בימים אלו יוצאים לשדות ולמרחבים לברך על הבריאה הפורחת, והנה עתה הדבר הפך לחלום שקשה להגשימו.

ואז נפל לי הרעיון: אם אי אפשר להגיע לאילנות, נביא את האילנות לבתים. וכך, ביוזמה אישית, שינעתי בכל רחבי העיר משאית שעליה הונחו עצים מלבלבים, ולקות תזמורת עברנו מתחת הבתים כשכך יכלו התושבים לברך את הברכה מבלי לצאת מהבתים. על היוזמה הזו קיבלתי אין סוף תגובות, והדבר כמובן חימם את ליבי. ידעתי שעשיתי את הדבר הנכון.

לא אשכח גם את טקס פדיון פטר חמור שנעשה לראשונה באשדוד, בראשותו של מורי ורבי האדמו"ר ממעליץ שליט"א, ברוב עם ובהשתתפותם של כל רבני ואדמורי העיר אשדוד שנטלו חלק במעמד כל כך מיוחד. למי שצופה בתמונות, ניתן לראות את המחזה המדהים של ציבור מגוון, חסידים מכל הסוגים, ליטאים, ספרדים, כיפות סרוגות ואפילו כאלו ששמו כיפה לכבוד האירוע. כולם יחד הצטופפו באולם אחד והתרגשו יחד, וכנראה שהרבה שנים אני לא אשכח את הטקס הזה שזכיתי להגות את הרעיון או יותר נכון לבצע את כל העניין משלב הרעיון ועד לגמר.

בהמשך נכנסתי לעובי הקורה לנושא חשוב מאין כמותו. היה זה  בשליחותם של התושבים, ולאחר שהייתה אסיפת תושבים בה ביקשו ממני לפעול לבטחונם וזאת לאחר שהמצב הידרדר והתושבים ברבעים החרדיים חוו פריצות בנוסף לפגיעות נוספות שאכמ"ל.

כך הוקם ארגון "השומרים" שברבות הימים הוחלף שמו לפי בקשת גורמי משטרה ל"משמר הרובע" והיום הינו ארגון פעיל של תושבים מתנדבים שיוצאים עם רכבם הפרטי ועם הדלק שלהם ועל חשבון זמן איכות עם המשפחה או על חשבון זמן עבודה על מנת לתת לתושבי הרבעים החרדים תחושת ביטחון. ב"ה היום תחושת הביטחון השתפרה, ואני מודה על כך לשותפי היקר רבי ניסים שזוכה לעמוד לצידי בהנהלת הארגון החשוב הזה, ולכל המתנדבים היקרים שאינם מחפשים פרסום ולכן לא אזכיר את שמותיהם, אך מה שבטוח  שהתושבים אינם מעלים על דעתם מה הם מחוללים בכל לילה בעצם סיוריהם אם כי לבטח שהם חשים בתוצאות.

מי הדמות שהשפיעה עליך?

האמת, שכשאתה שואל אותי מי הדמות שהכי השפיעה עלי בחיי או בתחום העיסוק שלי, זה גורם לי למחשבות. שכן תחום העיסוק שלי לפרנסתי, בעיניי לפחות, הוא לא תחום העיסוק שלי. הוא אמנם העיסוק שלי לפרנסתי, אך השליחות שלי היא במה שאני יכול לקדם בציבוריות. מכך אני שואב נחת וסיפוק.

ואכן, בתחום הזה אני זוכה לראות ברכה רבה, והדבר גורם לי לאושר. כך, פרט לפעולות שציינתי, אני זוכה ב"הכבר הרבה שנים להחזיק לבד ארגון של 'אבות ובנים' שבו לומדים בין 40 ל 55 ילדים מידי שבת או במוצאי שבת, תלוי בשעון חורף או קיץ. מזה  שנים שאני זוכה להחזיק את הארגון הזה, על אף הקשיים, וכמו כן לקדם מפעל של 'קמחא דפסחא' בערב פסח, ובכלל, ולהיות לאוזן קשבת ועזרה למשפחות המתמודדות עם מצוקות שונות.

אני אוהב את השליחות הזו, ואם אתה שואל אותי מי הדמות שהשפיעה עלי, הרי שזו ללא ספק אמי  זכרונה לברכה שתמיד עודדה אותי ותמיד דחפה אותי בנושא החסד. תמיד ציינה באזני כמה חשוב לסייע ליהודי ולכן אני משתדל תמיד לסייע לכל אחד, בכל מצב, ואני עושה את זה באמת לעילוי נשמתה.

משהו שלא יודעים עליך?

וואו זו משימה קשה... אני כל כך משתדל להיות גלוי ושקוף כך שאין לי הרבה סודות, ואלו שיש לי, אותם אעדיף להשאיר ביני לבין עצמי. נעבור אם כן לשאלה הבאה.

 תחום עיסוק / תחביב שלא תוותר עליו?

העשיה הציבורית ממלאת אותי ונותנת לי הרגשה טובה של מילוי יעד בחיים, כמו גם ההתנדבות עם חולי סרטן במשך שנים שזה ממש יעד מבחינתי. אני פוגש חולים של"ע מתקשים להתמודד עם מחלתם, ואני זוכה להחדיר בהם תקווה ועוצמות. זה לעיתים חשוב יותר מהרפואה עצמה, שכן בהיעדר תקווה ומוטיבציה להילחם עם המחלה, קשה מאד מאד להתמודד...

אני פועל לכן בכל דרך לשמח את החולים, להחדיר בהם תקווה, וב"ה רואים ברכה כשאין כמו לראות חיוך של ילד או בחור שניצח את המחלה – ואני יודע שב"ה ובחסדי שמים היה לי יד בכך...