כך הקים ה'לב שמחה' זי"ע את ההתיישבות החרדית באשדוד / תיעוד היסטורי

בין קהל האלפים שגדש את השטח הענק, למרגלות הבניינים החדשים ברח' חטיבת הנגב שאז רק אוכלסו בכמה עשרות משפחות צעירות, הנחשוניות שיצאו אל השממה והן תקעו יתד באשדוד, עמד לו יהודי שבאותן שנים של שלהי תשל"ח היה בשנות הארבעים לחייו כשהוא מביט במתרחש בהשתאות. הוא לא היסב על הבמה, למען האמת גם לא העלה על דעתו לטפס אליה, אך עצם ההתרחשות במקום מליאה את ליבו שמחה והתרגשות.

הרמקולים שנמתחו בין הבניינים, שעליהן נמתחה הכרזה 'חנוכת קריות חסידי גור ובעלזא באשדוד', העבירו את קולות חברי המקהלה שהנעימו בשירת 'מזמור שיר חנוכת הבית'. אחר האזין הציבור ברטט לברכתו של מרן ה'לב שמחה' זי"ע, לדבריו החוצבים של ראש הישיבה, מרן ה'פני מנחם' זי"ע, ולמשאו של יבל"ח מרן האדמו"ר מבעלזא שליט"א. אך הוא נזכר באותו מעמד נרגש ברגעים הקשים שעברו עליהם בחודשים האחרונים, כשאז נראה היה שחלום הקמת השכונה החרדית הראשונה 'מחוץ לחומות' יתפוגג ולא תתגשם לעולם.

קרוב לארבעה עשורים אחרי, ואיש שיחנו ר' דוד לב נשמע עדיין נרגש כפי שהיה באותו מעמד. כאז כן עתה, איש צנוע הוא, הולך בצידי הדרכים כל ימיו. קולו, חרישי ומדוד, מספר את הדברים כשעל כל מילה שנאמרת נשארות שתיים שלא נאמרות. גם עכשיו אינו מספר על עשייתו שלו כי אם על פעולת צדיק – פירות מעשיו של מרן ה'לב שמחה' זי"ע שבחזונו קם מפעל הדיור הגדול ששינה את מפת היהדות החרדית כולה, כפי שזכה לראותו מקרוב. עם זאת, גם עכשיו הוא נזכר בדברים שאמר הרבי זי"ע כאשר קרא לו, עובר לקבלת ההנהגה לאחר פטירת מרן ה'בית ישראל' זי"ע, והורה לו לפעול להסדרת דיור מוזל לזוגות הצעירים. אז הצביע על הייעוד, שכמו כל מעשיו ותנועותיו הובילו אל המטרה האחת והיחידה:

"איך אפשר לדרוש מאברכים להתעלות בתורה ועבודה כאשר כל מוחם משועבד לתשלום החובות?" תהה. בהזדמנות אחרת, כשוחח עם חברי מועצת גדולי התורה שם העלה את נושא הדיור, בעוד שאחד החברים התייחס לנושאים הרוחניים, הבהיר כי לא גשמיות יש כאן אלא רוחניות טהורה. אז הזכיר כי "זו היתה השיטה של פרעה. לשעבד את ליבו ומוחו של היהודי, כשכך לא יוכל ללמוד ולהתפלל כדבעי.  גם היום, אמר, כשהורים שקועים בדאגה למציאת דירה לילדיהם, איך יוכלו למצוא זמן ורוגע לעבודת ה'?"

מבט צופה

באותם הימים נקראו מתי מעט עסקנים, אנשים שרוח בהם, לחדרו של הרבי זי"ע. היו אלו ר' אלעזר הנדלס ז"ל מקורבו של הרבי ויד ימינו, והרה"ח ר' דוד לב. עסקן נוסף היה אז בתחילת דרכו הציבורית, אברך צעיר שענה לשם ר' יעקב ליצמן.

ר' דוד, מהנדס בניין בהכשרתו ובתפקידו, נקרא כדי לסייע הן בשל היכרותו את התחום, אך גם בשל הקשרים שרכש במסדרונות השלטון, בעיקר מול אנשי משרד השיכון אותם הכיר בשל מיזמי התשתית שהוא היה מעורב בתכנונם. רבים היו הפקידים שהלכו שבי אחר קסמו, אצילותו ועדינותו, של המהנדס החרדי והם העריכו את דמותו עד מאד.

שורשיו של ר' דוד נטועים בירושלים של מעלה. אביו, הרה"ח ר' מנחם מנדל לב ז"ל, עלה לארץ כבחור צעיר שנמלט מצו הגיוס לצבא הפולני, עוד בראשית שנות התר"פ. באותן השנים החלה נטיעת היתד של חסידות גור בירושלים, כשאז הוקמה הישיבה הראשונה, ישיבת 'שפת אמת' (ברח' החבשים, כיום אתיופיה). ר' מנדל היה זה ששימש תקופה כמנהל הישיבה, אך פרט לכך זכה לסייע ביד הרבי ה'אמרי אמת' זי"ע, שהגיע לארץ מספר פעמים במהלך אותן שנים (עד עלייתו האחרונה ארצה בימי השואה), ולמלא שליחויות שונות שהטיל על ידו.

בשנים הבאות היה עסוק ר' מנדל בהעלאתו של אביו ואחיו שנותרו בפולין. האב, ר' יצחק מאיר ז"ל, אבי משפחת לב, נחשב לנגיד בעמיו אך פרט לכך שימש כבעל תפילה בשטיבל הגוראי שבלודז'. היתה לו מקהלה שבמרכזה עמדו בניו שהטיבו לכבד את ה' מגרונם, ובנוסף הלחינו ניגונים שהושרו בבית המדרש בגור והם מושרים עד היום בקרב בני המשפחה הנרחבת. אך ר' מנדל לא נח ולא שקט, גייס כספים והכביר מאמצים, ובסופו של דבר זכה לראות כיצד עולה אביו ארצה יחד עם בניו ר' אהרון, ר' בונים ור' העניך, ושתי בנותיו. בזכותו פרחה המשפחה בארץ, בעוד מיתר בני המשפחה שנותרו בפולין לא נותר כמעט שריד.

עם זאת, לצורך העלאת הוריו ואחיו לווה ר' מנדל סכומי עתק, שאותם ביקש להחזיר עד לפרוטה האחרונה, חרף העובדה שבשל האינפלציה נשחק ערכם של הכספים אותם לווה. הוא פרע את החובות כערכם בעת ההלוואה, אך לצורך כך נאלץ לעזוב את ארץ ישראל אותה אהב ולהשתקע למשך מספר שנים באירלנד, שם ניהל את הת"ת המקומי (הצעה שאותה קיבל בשל הצלחתו בניהול ת"ת יבנה בת"א). האב ירד בגפו בעוד האם (בתו של אחד מיקירי ירושלים, מחסידי באיאן, רבי ברוך וינשטאק זצ"ל), נותרת עם שני בניה, הרה"ח ר' יוסף משה ז"ל שאז היה בחור צעיר והילד יבל"ח ר' דוד.  "אחי הגדול, הרב החסיד ר' יוסף משה ז"ל, פרש את חסותו עלי והוא השקיע בי כוחות נפש באותם ימים, כשהיינו כאן ללא אב. הספיג בי תורה וירא"ש", הוא מספר.

"היה לי גם קשר מעניין עם בעלזא" הוא מגלה. "זה היה בשנת תש"ד, כשהרה"ק מבעלזא זי"ע הגיע לארץ ישראל, יחד עם אחיו הרה"ק מבילגורייא. הם התגוררו תקופה בגבעת שאול. זכיתי להיבחן באותם ימים אצל הרב מבילגורייא שאף עיטרני באיגרת נלהבת, ובירכני בברכות לרוב".

האב ר' מנדל עשה חיל באירלנד, ועם השנים נסעה האם עם בנה הצעיר אליו. "את שנותיי הטובות עברתי באירלנד, שם למדתי ועשיתי חיל בתורה, ואף התמקצעתי בהנדסת בניין". כאשר שבה המשפחה לארץ, עבד ר' דוד כמהנדס כשמשרד 'כהן לב מהנדסים' ליווה אז, בין השאר, מיזמים ממשלתיים רבים.

כעת, עם בקשתו של הרבי זי"ע לכונן קריות שבהן יוכלו להתגורר האברכים כשמוחם יהיה פנוי לעבודת ה' ולא לדאגת פירעון המשכנתא, נקרא ר' דוד אל הדגל. הסיבה לכך היתה כאמור היכרותו של ר' דוד את התחום, אך בהמשך התברר כי עינו של הרבי צופיה היתה למרחוק.

"ראינו בעליל כיצד הרבי הוא 'גברא דמריה סייעיה'. אני התמחיתי בייעוץ של פיתוח ותשתיות. במסגרת עיסוקיי עבדתי על תוכנית ל'דיור להשכרה' עבור שר השיכון דאז, גדעון פת. (נושא זה נכלל במצע הבחירות של מפלגת הליכוד שעלתה אז לשלטון, אחרי המהפך הידוע של 77). לצידי עבד בחור צעיר, כלכלן מבריק. עם הגשת התוכניות, ביקש ממנו שר השיכון להפוך ל'יועץ השר לענייני השכרה'. לימים, היה הוא שעמד לימיננו בכל שלבי הרכישה של הקריה באשדוד ובשאר מקומות".

אין להם מנוחה

בימים הבאים הושקעו הכוחות באיתור מקום מתאים להקמת קריה חרדית. הרעיון נשמע אז מופרך מעיקרו: "מי חשב אז לצאת מירושלים ובני ברק?" הוא אומר, "אמנם, היו אז חלוצים כמו תושבי הקריה החסידית בחצור, אך הם היו בודדים. איש לא העלה בדעתו לגור ב'פריפריה', בערים שבהן לא היתה נוכחות חרדית כלל".

אך הרבי עמד על גבם ולא פסק מלדרבנם. "זו לא היתה הדאגה לדיור", הוא אומר, "זו הדאגה לכלל ישראל. הוא תמיד דאג מה יהיה מחר, מחרתיים, עוד עשור, עוד יובל. הוא ראה למרחוק. הוא חשב מהלכים קדימה, כשאיש לא הבין אותו. הוא כבר ראה את גור בעוד יובל שנים.

"כשעלתה על הפרק ההצעה באשדוד, הציעו אז 250 דירות. אך העסקנים, חששו, נכנסו אליו ואמרו לו בחשש, האם זה לא מידי הרבה דירות? הוא מעולם לא התווכח. הוא שאל לדעתנו כמה דירות צריך. אמרנו לו, נתחיל עם 50. אמר לנו הרבי: 150. וכך היה. תוך תקופה קצרה, כשאזלו כל הדירות, הבנו שהוא צדק".

באותם ימים פורסם מכתבו של הרבי שם כתב את המילים המרטיטות 'זה שנים שאין לי מנוח ממצב הדירות שהשתרר בארץ הקודש'. אז התברר כי זו הייתה דאגתו מזה עידן. "על מילות המכתב האלו, העיר לימים ה'פני מנחם', כי אצל צדיקים מצאנו את עניין חוסר המנוחה, כפי שחז"ל כתבו 'צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא'. מי שהכיר, ולו במעט את ה'לב שמחה' ידע שלא כתב מילה לחינם. הוא אכן היה מחוסר מנוחה, והוא קם ועשה מעשה".

ראשית דבר הוטל על הועדה לאתר מקום מתאים באחת מערי הספר. הרעיון של הרבי היה שבכדי לממש הקמת ריכוז חדש, דבר שאינו יכול להיעשות ע"י איכלוס איטי והדרגתי של זוגות צעירים, יש לגבש ראשית כל קבוצה של כמה עשרות אברכים שכבר מסודרים ואין להם עדיין בעיות של חינוך ילדים. קבוצה זו תתבסס באתר שיבחר, למשך כשנתיים, ובהמשך הדבר יהווה את הבסיס להמשך האיכלוס. (אמנם מיד עם סיום הרכישה באשדוד, הגיעה הקבוצה הראשונית לקראת הימים הנוראים, פתחו כולל בראשות הרה"ג הרב גרוס שליט"א, והדבר תרם להצלחת הקמת הקריה החדשה).

עם זאת, לפחות בשלבים הראשונים, דיבר הרבי על השכרה בלבד. "צריך לזכור, כי 'השכרה' היה מונח שלולא ה'לב שמחה', לא היינו שומעים ממנו. למן הרגע הראשון החל הרבי להשמיע דעתו, כי יש לדאוג לדיור להשכרה לזוגות צעירים. הרבי לא חשב רק על הזוגות החרדיים, הייתה לו דאגה כנה ועמוקה לגורל היהודים בארץ הקודש. 'זוג צעיר נישא ואין לו ארבעה קירות משלו' היה מתאונן הרבי ללא סוף. הוא דאג לחיילים משוחררים, לבודדים, לעולים, ובוודאי שלציבור היראים.

"מלכתחילה, דעתו של ה'לב שמחה' הייתה שזוג צעיר לא צריך לקנות דירה בראשית דרכו, אלא צריך לשכור דירה. הוא סבר כי על הממשלה לעזור להם לשכור דירה. כה הרבה דיבר על כך, עד שזה הפך למטבע לשון בשיח הישראלי. שרים וח"כים שהיו רוצים לפגוש ברבי, היו צריכים לפעול בעניין ה'השכרה'. רק כך היה הרבי מקבלם במאור פנים. הוא היה אומר להם: 'זו לא בעיה שלי, זו בעיה שלכם. הרי אותו חייל שמשתחרר ולא מוצא דירה יורד בסופו של דבר מהארץ. הפתרון היחיד עבורו הן דירות להשכרה', אמר וחזר ואמר".

אך בהמשך שינה הרבי את דעתו. "עם הזמן, כשנערמו קשיים להוציא מהממשלה פרויקטים של דיור להשכרה, נקראנו אני ור' אלעזר ז"ל למנהל אגף האיכלוס של משרד השיכון, והוא הציע לנו פיתרון שונה: 'למה אתם רוצים דירות להשכרה? ניתן לכם פרויקט ונאשר לכם מימון גבוה, עם משכנתא בלי הצמדה ותנאים טובים, ואתם תשכירו את הדירות לציבור שלכם'.

"משם קמנו ונסענו לרבי. הוא שמע, הרהר מעט ואמר לנו: 'בסדר'. או-אז החליט ללכת על הכיוון של לרכוש דירות במחיר מוזל ולהשכירן לזוגות צעירים, שיתחילו את חייהם כאן". בהמשך, לאחר שהתברר כי המחיר שימכרו הדירות יהיה נמוך מאד, הסכים הרבי לרעיון המכירה.

יחלפו שנים, הרבי ה'לב שמחה' זי"ע נשמתו כבר בגנזי מרומים, ועם הקמת משלת נתניהו הראשונה (בתשנ"ו), התקבלה ההחלטה על הקמת שכונות הדירות להשכרה הראשונות לציבור החרדי, באשדוד, בית שמש וביתר. היתה זו החלטה חד פעמית שלא חזרה על עצמה, אך רבים היו שראו בה את התגשמות רצונו של ה'לב שמחה' שמילה אחת מדבריו לא שבה ריקם.

ראשית ביכורים לה'

עם פרוץ התודעה לציבור והקמת הוועדה, הבינו הכל כי תנאי המשחק השתנו ויש לפעול להביא דיור מוזל לציבור. "עלו וירדו פתרונות בזה אחר זה, ומקומות בהם היו קיימים פרויקטים מוכנים לדיור, והוועדה בדקה את כל המקומות הללו, כדי לגבש פתרון כללי".

במקביל קרא הרבי לשרים, שר השיכון גדעון פת ואחריו דוד לוי. "הרבי דיבר אל ההיגיון של שרי הממשלה: 'על מה אתם גובים שכר כה מפולפל? על הקרקע? פיתוח? אתם מוציאים מכיס אחד ומכניסים בכיס האחר, ובתווך אלפי אנשים נותרים ללא קורת גג'".

גם אז, בדבריו לשרי הממשלה, הבהיר הרבי כי היעוד העיקרי אינה רק דירה. "זאת יש להבהיר, ה'לב שמחה' ראה בדיור פתרון לבעיות רבות. ראשית, הוא אמר וחזר ואמר, שזוג שאין לו דיור משלו, אינו יכול להתחיל טוב את ראשית החיים. הוא קבל על כך, שזוגות צעירים מתחתנים עם עול כה כבד לראשם.

"שנית, וזאת גם אמר לשרי הממשלה, שברגע שאין דירות, הרי יש ירידה מהארץ. זוגות צעירים, במיוחד יוצאי צבא, שאינם מצליחים לפתוח את חייהם כאן, יורדים מהארץ, וזה פועל לרעתנו.

"שלישית, הוא לא רצה שזוגות צעירים יתגוררו בסמיכות להוריהם. הוא טען, שיש בזה הרבה מכשולים, ויש לתת לזוג הצעיר לפתוח חיים משלו, במקום מרוחק.

"רביעית, וזה כבר עם פן רוחני, אדם בראשית חייו, צריך לשבת וללמוד תורה, שכן הוא בונה את חייו. לא תיתכן האפשרות, שבשנים הראשונות לאחר הנישואים, יוקדשו המחשבות והכוחות לגיוס משאבים לדירה".

ארבע קומות, במדריגות

העיר אשדוד, לפחות בשלב הראשון, לא היתה על המפה. "זה היה באמצע שנת תשל"ח. הוועדה התגבשה וקבעה למצוא דיור מוזל, ויהי מה. המקום הראשון ששמו הוזכר היה מזכרת בתיה. הרבי עצמו קם ונסע למקום. הוא לא סמך עלינו, הוא רצה לראות במו עיניו את החיזיון קם והופך למעשה.

"אנשי המקום קיבלו אותנו יפה", נזכר ר' דוד, "רב המקום יצא מגדרו לכבדנו. אך ראש המועצה טירפד את העניין, ולא נתן שייצא לפועל. למעשה, כל הערים הללו חששו לגורל העיר. עברנו בג"ץ פעם אחר פעם, ואלו ניסו למנוע מהחברות הזכייניות למכור לנו את הדירות.

"אנו, חברי הוועדה, הרגשנו החמצה של ממש. היה זה מקום נחמד ומתאים מאוד. אבל לא הרמנו ידיים. המקום השני, הבא אחריו, היה רחובות. הרבי נסע למקום וביקש לראות דירה. הדירה הייתה בקומה רביעית והרבי טרח לעלות, כשהוא בגיל שמונים.

"עם כניסתנו לדירה, הבענו דעתנו בקול, כי אולי זה קטן מידי, אך הרבי, נחרץ כהרגלו, פסק מיד: 'דאס מיין איך', לזו כוונתי. אך, גם כאן, הצליח מעשה שטן והמקום ירד מעל הפרק. הייתה שכונה קשה, שהתגוררה בסמיכות לפרויקט, והרבי הביע את מורת רוחו: 'ווילדע שכנים' – שכנים פרועים.

החיפושים נמשכו, בראשון לציון ובהר אדר, בסמוך לטלז סטון, בחלק מהמקומות התלווה הרבי בעצמו לסיורי הבדיקה, כשלא פעם נסע במכוניתו של ר' דוד. "הלב שמחה לא אחז לבנות מעבר לקו הירוק, אבל היה מוכן במקרה זה בתנאי שזה יבנה להשכרה, דבר שלא התממש. גם את שטחי העיר שלימים תיקרא בשם ביתר עילית הציעו לנו באותן שנים, והרבי לא הסכים. ואז, הגיעה ההצעה על הדירות באשדוד".

הרבי עצמו לא חס על כבודו, זמנו וכוחותיו. ר' דוד נזכר בביקורם במזכרת בתיה, שם הרבי, שאז כבר עמד בשנות ה-80, טיפס על הפיגומים כדי לבדוק הדירות שעדיין נבנו. כשהגיעו לרחובות נאמר להם כי הדירה היחידה הפתוחה שניתן לראות אותה ממוקמת  בקומה הרביעית. הרבי לא היסס והוא עלה מיד במדריגות 4 קומות. במקרה אחר, הוא מספר, נסענו על כביש לא סלול. "האוטו קפץ לאחר שעבר על האבנים, והנהג התחנן שנחזור. אך  הרבי התעקש להמשיך עד לאתר הבניה".

שכנים טובים

ההצעה על אשדוד הגיעה דווקא 'מתוך הבית'. "היה זה הבחור שעבד עמי בשעתו והוא התמנה כעת ליועצו של ראש הממשלה לענייני 'השכרה', הוא גילה את אזניי כי ברובע ג' באשדוד קיים פרויקט ענק בן 250 דירות, שיכול להתאים עבורנו. החלטנו לבדוק את העיר. רבים הפחידו אותנו, שהמקום, עיר פועלים שנוסדה בידי עובדי הנמל, מועד לפשיעה וכי העיר חילונית, אבל אנחנו החלטנו שהולכים לבדוק את המקום.

הדרמנו לאשדוד. הרבי הגיע לשם. מיד עם בואו, עדיין על חולות אשדוד, הביע הרבי את סיפוקו מהמקום. מעניין, שכאשר הציגו בפניו את הבניינים בקרית אברמסקי, הם לא מצאו חן בעיניו. לעומת זאת, כשראה את הבניינים ברח' חטיבת הנגב אורו פניו. כשהצבענו על בית העלמין הגובל עם השכונה החדשה והערנו שלא מקובל לגור ליד בית קברות, דחה הרבי את הדברים. הוא אמר בצחות לשונו: 'נו, וכי מה בכך, שטילע שכנים הם', שכנים שקטים..."

'מעניין', מעיר ר' דוד, 'שכשהוצעה שכונה בראשון לציון שהיתה סמוכה לבית גברות, על אף שבית העלמין היה מוקף בעצים גבוהים, דחה הרבי את ההצעה. אך באשדוד לא היה לטענה זו כל משקל. גם הימצאם של השכנים ממול, שלא היו מ'סלתה ושמנה' של העיר וזאת בלשון המעטה (וותיקי הקריה עוד מספרים כי כאשר נפל בגד אחד מחבלי הכביסה – הרי כשהבגד עוד לא הגיע לארץ, והוא כבר נגנב...) – אך הפרט הזה לא הפריע לרבי כלל'.

הרבי לא פסק להודות לכל העושים במלאכה. באותם ימים הירבה הרבי לשבח את העיר אשדוד ואת אלו שבאו ראשונים להניח את התשתית שם.

"'אשדוד בגימ' שם ש-ד-י', אמר אז הרבי ואף הבטיח זרע של קיימא לחשוכי בנים, שבאו להתגורר שם. הוא ראה בעיני רוחו את תקומת הדור בהבטחת ההתיישבות של הדור הצעיר, וזה התגשם אל מול עיניו". ר' דוד מזכיר כי "גם הרבי מפיטסבורג זי"ע, שתקע יתד קודם לכן באשדוד, קיבל את החסידים במאור פנים וככל הנראה גם הימצאו במקום היה השיקול שגרם לרבי לחבור באשדוד".

מאחדים כוחות

עם צאתם לאשדוד, גילו חברי הוועדה הגוראית כי ישנם קונים נוספים שמבקשים לרכוש את הדירות. היו אלו עסקני חסידות בעלזא שיצאו באותם הימים אף הם לחפש אחר פתרון לדיור, והם מצאו את אשדוד. בשיחתנו עמו הפריך ר' דוד לב את המיתוס לפיו חסידי גור היו אלו ש'הזמינו' לעיר את חסידי בעלזא, אלא מגלה כי באותה העת פעלו בשתי החסידיות במקביל שתי וועדות דיור, שגילו בו זמנית את אשדוד מבלי שידעו האחת מקיומה של חברתה. אך ברגע שנודע להם כי גם בבעלזא לוטשים עין לאשדוד, הם החליטו לאחד כוחות: "הבנו שאם נתמודד בנפרד על הדירות מחירן יעלה. ישבנו עמם מיד והוחלט כי נגיש בקשה ביחד".

כך, בצעד נבון ומושכל, הוקמו שתי הקריות זו לצד זו, כאשר העסקנים מסדירים את חלוקת הדירות והשטחים בין שתי הקהילות. ואכן, הפעילות המשותפת הביאה לכך שהדירות נמכרו במחירים זולים מאד. "המחיר היה מגוחך. כל אחד היה צריך להניח כעשרת אלפים דולר, ועוד משכנתא קטנה ללא הצמדה. כעבור שנים ספורות, פנה הבנק לאברכים וביקש לסגור את המשכנתאות. בתנאי אינפלציה סכום ההלוואה היה נמוך, בצורה שלא היה שווה להם להחזיק בשביל זה תיק...".

יום של שמחה היה היום בו נחוגה חנוכת הבית באשדוד. "הרבי הגיע לביקור, ועלה לבית של אחד המשתכנים, (בעל משפחה גדולה), שקיבל שתי דירות צמודות והפך אותם לדירת פאר. אך דעתו של הרבי לא הייתה נוחה מזה. הוא ביקש שלא ליצור תחרות בין הרוכשים.

"כך, על פי בקשתו עשינו 'תקנות' עם ירידה לפרטי הפרטים, איזה סוג קרמיקה ירכשו ואיזה גודל ארון יהיה בבית". הרבי, עשה כל פעולה כדי להקל על התושבים החדשים, ביקש בנוסף באותם ימים למצוא פתרונות תעסוקה למתיישבים הראשונים. היו אלו חברי הוועדה שהביאו לאשדוד בית אריזה לקונפקציה, כדי שתהיה פרנסה עבור התושבים. בהמשך הקים ר' דוד קורס מחשבים – אז מקצוע בלתי מוכר בציבור החרדי - לנשים, כדי שהן יוכלו לעבוד ב'אלתא'.  

"לא אשכח, שה'פני מנחם' נשלח ע"י אחיו ה'לב שמחה' לבקר באשדוד, עת עשתה את פסיעותיה הראשונות. עם בואו הביתה, מיהר לשגר לאחיו ה'לב שמחה', ששהה אז בחו"ל, מכתב מפורט ובו רשמיו מהביקור. הוא גם התבטא אז כמה פעמים: "אם הרבי מראה מופתים גלויים, הרי שזה אחד המופתים הגדולים שרואים כולם את ההתפתחות באשדוד, בערד, ובארץ הקודש בכלל".

אך היו גם מופתים אחרים, גלויים לא פחות. ר' דוד נזכר באחד מהם: "כשיצאנו לדרך נלחמו הבנקים על הזכות לתת את המשכנתאות. ניהלנו מכרז, ובשלב הראשון בנק טפחות נתן את התנאים הטובים ביותר. בהמשך היה זה בנק למשכנתאות – חברת בת של בנק הפועלים שזכתה במכרז. אולם, בהסכם שנחתם בין הוועדה לבין משרד השיכון עבור השלב השני, נקבע כי התנאים יהיו בדיוק כפי שהיה בשלב הראשון.

"הבעיה היתה שדברים השתנו בינתיים. בעוד שהשלב הראשון נבנה בשנת כהונתו של שר השיכון גדעון פת, נבנה השלב השני כאשר כשר השיכון שימש דוד לוי. יום אחד אנו מקבלים הודעה לפי פקידי משרד השיכון החליטו לשנות את התנאים. פירוש הדבר היה כי כל הבסיס של הפרויקט החדש יהיה בסכנה שכן הבנק לא יכבד את ההסכם.

"ישבנו על המדוכה, אני יחד עם ר' אליהו לוי, מי שהקים את הקריה בחצור והוא אף סייע רבות להקמת הקריה באשדוד, ולאחר שהקדשנו לכך מחשבה רבה מצאנו פתרון שיכול היה לעקוף את הבעיה. העלינו את הרעיון על הדף במכתב ארוך, ונסענו לעיר טבריה, שבה שהה הרבי באותם ימים.

הרבי קרא את המכתב, ותשובתו הפתיעה את שני החסידים. הוא הסתייג מהרעיון שהוצע בו. "זאג זיי" אמר הרבי כשאינו מסביר למי כוונתו שיאמרו זאת, "אז א ווארט איז א ווארט (מילה זו מילה), כל אחד צריך לשמור על המילה של השני". השניים עזבו את חדרו של הרבי מבלי לדעת אל מי הרבי התכוון, ואל מי אליהם לפנות במטרה לפתור את הבעיה.

בינתיים, הרבי התקשר אל הרב יהודה מאיר אברמוביץ ז"ל, אז ח"כ מטעם אגודת ישראל, וביקשו לספר לשר הבינוי לשעבר, גדעון פת, על המתרחש. אברמוביץ נפגש עם פת במליאת ההכנסה, וסיפר לו על שינוי המדיניות במשרד השיכון, דבר שפגע בחוזה שהתגבש מול בנק הפועלים.

פת שמע והזדעק מיד: "לא מבין", אמר, "הם צריכים לדעת שמילה זו מילה!" והמילים, מילותיו של הרבי אותן אמר קודם לכן, כאילו הכניסן לתוך פיו... מיד לאחר מכן התקשר פת לדוד לוי וחזר על כך ש'יש לדעת שמילה זו מילה. אם המשרד מתחייב – לא משנים התחייבויות'. לוי התנצל, והתנאים הוחזרו על כנם.

"פעולתו המפליאה של כ"ק מרן האדמו"ר שליט"א מהווה מנוף עצום..." שר השיכון דאז גדעון פת במכתב לח"כ הרב מנחם פרוש על אישור ההלוואה לרכישה מבנק טפחות המוזכר בכתבה (ארכיון 'דבר אמת')

להאיר

ואכן, בניגוד לכל תחזית, גם האופטימית ביותר, הלכה אשדוד ופרחה. חיש קל נפתחו מוסדות גור  הראשונים באשדוד, הישיבה, הכולל והתלמוד תורה, שאגב, קרוי היום על שמו של הרבי: 'לב שמחה', ומתחנכים בו לתורה וליראת שמים למעלה מ-3,000 תלמידים בלעה"ר כ"י. לצידם הוקמו ופרחו מוסדות בעלזא שמאז גדלו אף הם והתרחבו. בהמשך נרכשו השטחים הנוספים: 'שלב ב' – ברח' חנה סנש, ולאחר מכן נרכשו בניני 'רסקו' ברובע ח'. לימים הקים ר' מרדכי רוטה את השכונה החרדית ברובע ח', ובעקבותיה הוקם רובע ז'.

בין האברכים שקבעו את ביתם באשדוד היה בנו של ר' דוד, הרה"ח ר' יהודה לב ז"ל, מדמויות ההוד של הקריה הצעירה. "בני יקירי, ר' יהודה ז"ל", מתרפק האב בגעגוע צורב, "היה מראשוני המתיישבים באשדוד, והיה מחנך את צעירי הצאן בתלמוד תורה. כשנחלה, הפך בהצעת ה'פני מנחם' ממחנך למשגיח רוחני, תפקיד אותו מילא בנאמנות עד יומו האחרון. התלמידים היו כרוכים אחריו ואכן, הייתה לו הבנה בנפש הילד".

לא רבים ידעו את חלקו של ר' דוד בהקמת הקריה, אך מבחינתו – הוא את שלו עשה כאשר זכה לסייע בקיום רצון צדיק. "הרבי היה אמן בהכרת הטוב והתודה", אומר ר' דוד, "הוא היה מגיע לכמה מהשמחות שלי, והוקיר לי תודה על הסיוע בימים הראשונים. תדיר כשנכנסתי אליו, היה מעמיסני בפירות ובברכות".

גם בשנים הבאות אחזה ידו של ר' דוד באמת הבניין. "היינו ממקימי שלב ב' באשדוד, ואח"כ ליווינו רכישת הקריה ברובע ח'. בנינו את שלב ב' בקרית הרי"ם לוין בשכונת 'נוה שרת' בתל אביב, את הקריה החרדית בערד ועוד ועוד.

אך מאז מצודתם כבר נפרשה אז על פני כל הארץ. "כבר באותם ימים", מגלה ר' דוד, "הגיעה ההצעה לבנייה זולה בבית שמש. היו אז ארבע קבוצות: קרלין, באיאן, סלונים ושומרי החומות. בסופו של דבר, הוצעו דירות ברמות פולין, שהיו זולות יותר משמעותית. אבל גם בבית שמש זה יצא בסוף לפועל". מחייך ר' דוד, שמביע בדבריו הערכה עמוקה לרב יעקב ליצמן שהוציא בסופו של דבר את הביצוע למעשה.

ובעוד ההתיישבות החרדית בארץ ישראל כולה מתרחבת, הרבי עצמו הצביע שוב ושוב על היעוד, שלא היה גשמי אלא רוחני. הוא לא ראה בניינים נבנים, אלא אבוקות של יראת שמים.

פעם אמר "אני לא התכוונתי רק לדיור זול, אני רוצה שאברכים רציניים ישבו בעיר והם יוכלו ללמוד ולהפוך את המקום למקום תורה". גם כשביקר פעם בישיבה הזכיר את ה'שפת אמת' שאומר כי למוד פירושו להפיץ את התורה. אז ביטא שוב את היעוד לשמו הקים את הקריה באשדוד:

 "לימוד תורה במקום שבו הלימדו משפיע גם על אחרים, זהו לימוד אמיתי וזו היא ייחודיותה של אשדוד", אמר ותהה "איזה מראה היה לארץ ישראל אילו רק ירושלים ובני ברק היו מוארים, בעוד שביתר חלקי ארץ הקודש היתה שוררת חשיכה?"

"אור" זרוע לצדיק.

(מבוסס על ראיונות שנערכו עם ר' דוד לב בעבר ופורסמו בין היתר ב'בקהילה' ו'המודיע באנגלית' וכן בחוברת 'יראתי מתוך שמחתי' הוצ' 'דבר אמת', ז' תמוז תשפ"א)