סצנת הפיתות במוצאי פסח: "תעודת כבוד לאשדודים"

המנהג אצלי בבית כבר הפך למסורת. בכל מוצאי פסח, בעוד הילדים משלימים את אריזת כלי הפסח, אני יוצא לעבר איזור התעשיה וחוזר הביתה עם חבילותת פיתות ריחניות, טריות וטעימות, מהם נהנים בני הבית וכך גם כל השכנים שכבר הפכו ל'מנויי קבע' לשירות.

ובכל שנה, אני מתפעל מחדש מהעניין.

כי אני, בני ברקי במקור, רגיל בכל מוצאי פסח למראות המוכרים של המון המתגודד על פתחי המאפיות, מהן משתרכים תורות ענק שמגיעים עד למרכז הרחוב, כאשר ברי המזל שהתמזל מזלם והם הגיעו לראש התור – אמורים להוכיח יכולות בדחיפות מרפק ובעיקר בחטיפת לחמניות שנחטפים אמנם כ'לחמניות טריות' אך הם חמים עד לוהטים, אפויים לשליש או למחצה, מונחים על תבניות שרק הנגיעה בהן גורמת לכוויה, כשכל אחד תולש לעצמו לחמניה ונאבק בכדי לשרוד את הדרך החוצה.

והמראות הללו, שבעידן הנוכחי מופצים בסירטונים לא מחמיאים שמתפשטים בכל מוצאי פסח, לא נראים בעיר. משום מה, כאן בעיר ישנן כמה מאפיות של פיתות, שבכל שנה מחדש אני מתפעל לראות כיצד הפעילות בהן נעשית כבשגרה. לקוחות מגיעים, לוקחים כמה פיתות שרוצים, הכל בשקט, בלי בהלה, בלי חטיפות, והעיקר – במחיר רגיל. אין הפקעות מחירים של 'מוצאי פסח'. איש לא מנצל ולא הופך את העניין ל'עניין'. פשוט, קח ולך.

לדעתי, זו תעודת כבוד לנו כאשדודים. אך כדאי גם לזכור את אותם בעלי מאפיות כל השנה, וכאשר תגיעו אליהם בכל יום רגיל, זכרו לומר להם תודה גם על השירות הנוח והאדיב בשעות שאחרי הפסח.