ממתק לשבת: כך מנהלים דיאלוג בחשיכה

פעמים רבות אנו נוטים להעלים עין ממעשה נערות , מתוך מחשבה שדווקא אם נכבדו, הוא יתארגן עם עצמו...

{ואם נעיר לו, הרי שהעראי ינציח עצמו לקבע, באשר כבר מבין שקבענו לו "סטיגמה".}

אלא שלזה הגענו אחרי התובנות של חיינו,
ואם נכנס לנעליו "באמת" הרי שנגלה שהוא לא רק "אינו נראה" אלא גם "לא רואה".

הבה נצא יחדיו למסע במסלול בו פוסע הנער,  ונבין מעט את התמורות שנראות לנו מוזרות בהתנהגותו,
ובהחלט מטלטלות גם אותו במחשבה לאחור.

מכת חושך המופיעה בפרשתנו, עוזרת לנו לדמיין את שעבר על העם המצרי,  כאשר חוש המישוש("וימש חושך") החליף את חוש הראיה, והמגע החושש מה מכל חפץ מזדמן,  שמא הוא מה שאנו מחפשים, נתפס בעיני הצופה, כחוסר יציבות ורפיון,

המעניין שלשורש המילה "מוש" יש משמעות נוספת כאשר ההתייחסות לדבר שהיה יציב וקבוע, שלא ימוש - על אף שלא יתנתק, אך יש חשש שכבר לא יהיה יציב.

כל נער בגיל ההתבגרות,  מנסה מחד, ל"מוש" מתוך האוהל והחברה הלוחצת, ורוצה להרגיש חופשי,

מאידך מנסה הוא למשש דברים חדשים,
אבל אינו בטוח שזה אכן טוב לעתידו המעורפל, שהרי באותה נשימה יצא גם מהחממה הטבעית ועבר למסלול שכל האחריות נופלת על כתפיו הצעירות לטוב ולמוטב,
ולכן כל פעולותיו כסומא המהלך על שפת הנהר,
כל ניסיון לקבע אותו חזרה - יקרב את ניתוקו לגמרי,

נהג בדרך המלך באותו מסלול בו הוא נמצא,
משש וגשש עמו את הקשר בעדינות , תוך נתינת תחושה של "עמו אנוכי בצרה" ואיני מש מצידך,
אבל נותן לך את המרווח הרופף אך שומר לבל ינתק וימוש...
וכשתעבור החשיכה, יזרח האור גם אצלו,  ואו אז האמת שלך תהיה ברורה גם לו,
ויבין שאתה גיששת מתוך חשיבה של כבוד אליו, ובהחלט ישיב לך בהערכה על הסבלנות והסובלנות שדרך חינוכית זו דורשת.

האדמו"ר מגור זצ"ל אמר פעם : המכה הכי קשה הייתה חושך - באשר אחד לא רואה את השני.

שבת שלום ומבורך