"אצילות, צניעות, ענווה": נכד הרבנית מגור בנטפי דמע אחר לכתה

בשבוע האחרון נפרדנו משרידה לדור דעה, אישה שחתמה דור, אישה שגדלה במעונות אריות, נשמה אויר פסגות, והשביחה בעמל כפיה את הסגולות המיוחדות עמם נולדה. אישה שהייתה 'רבנית'.

ומעבר לכל זה בשבילי היא הייתה - סבתא. פינה מאירה ונעימה. מקור של חום ואהבה, שורש למידות טובות ושלווה. שהיתי במחיצתה המון בחמשת עשרה השנים האחרונות, וקיבלתי חמודות תבל, אוצרות של רוח ואוצרות של דעת. תחושתי היא שחייב אני חייב לבטא כמה מילות פרידה. להיפרד מהתקופה הנאצלת הזאת בכבוד ראוי, בדקות של הפנמה.

עם גיליון ועט, ובזמן שאינו מן היום ואינו מן הלילה, עוד באמצעה של שבעה. אכתוב בגעגוע.

פינה חמה שלי

ילד צעיר הייתי כבן עשר או פחות. לאושרי, רשמו אותי הורי לחוג נגינה. כדרכם של מתלמדי נגינה הייתי מגיע מדי יום הביתה ועוטף את הבית בנעימות מוזיקאליות בוסריות שטרם הבשילו לכדי מנגינה סדורה וערבה.

היה זה בתקופה הראשונה לבואה להתגורר בבית הורי שיחיו. תוך כדי נגינתי המקרטעת, נכנסה הרבנית מלוא כבודה לסלון הבית - שם עמדתי עם האורגן החדש - "וואו פינחס מנחם" החמיאה לי בכל לב, בשפה עשירה ובכנות עמוקה "כמה יפה אתה מנגן" המשיכה. לאחר מכן לקחה את חוברת התווים שעמדה על הכן, דפדפה לעמוד הראשון, נטלה עט, התיישבה וכתבה מילות שבח והערכה על נגינתי המיוחדת.

את החוברת שמרתי מכל משמר, כאשר עברו כמה שנים, הבנתי שיתכן שרמתי המוזיקאלית הייתה נמוכה מאוד באותה העת, אך את ההרגשה הטובה שהכניסה בי אז כבר לא יכולתי לאבד.

ואולי עוד דוגמא אישית שלי

הייתה לי חברותא מיוחדת עמה הייתי לומד מדי יום גמרא. לא במסגרת החיידר כי אם באופן עצמאי. מדי תקופה הייתי מסיים פרק ארוך או אף מסכת שלמה, אז היה האברך עמו למדתי בחברותא, מארגן סעודת סיום כיד המלך, מזמין את חברי ובני משפחתי, ושש אתנו יחד בשמחת התורה.

סבתא עליה השלום  - הרבנית, הייתה אף היא מזמינה את עצמה לסעודות אלו. היא כבר הייתה מבוגרת, הסעודות לא תמיד התקיימו בבני ברק, אך היא לא ויתרה. טרחה ובאה להשתתף בשמחתי שלי 'פינחס מנחם הקטן', לתת הרגשה טובה, חמימות ומשפחתיות מעריכה. באהבה ובנתינה עוטפת.

מה ללמוד

היה הרבה מה ללמוד ממנה, אצילות, צניעות, מידות וענווה. אבל יותר מללמוד זה היה פשוט מפעים ועוצר נשימה, להסתובב ליד דמות אצילית, מרוממת, עדינה ורבנית שכזאת.

זה היה בלתי נתפס איך בשנים האחרונות בהם סבלה ייסורים קשים ומרים, שימרה את אצילותה בכוחות על אנושיים - ואגב, בשבועות האחרונים לחייה פלט אחד מגדולי הפרופסורים שעסקו בתיקה "היא חיה בנס, היא כבר ממזמן לא הייתה אמורה להיות פה" .

היינו ניגשים אליה לשאול בשלומה, "סבתא" היינו מתעניינים בדאגה "משהו קשה לך?".

במאמצים כבירים היא הייתה פותחת את עיניה - שהיו עצומות שעות רבות, מותחת על שפתיה חיוך קל ומצקצקת בלשונה לאות כי ב"ה הכול בסדר ושום דבר לא קשה או כואב.

אותו הדבר היה כאשר הייתי פונה לצאת ממחיצתה לחזור אל ביתי "שלום סבתא" הייתי אומר לה. והיא - מתוך ערפילי הכאב והחולשה - הייתה פותחת עיניים ומתאמצת להוציא משפתיה הברות מספר. בקושי רב הייתה מצרפת הברה להברה, עד כדי בסוף בוטאה המילה "שלום". היא לא יכלה לסבול כי מישהו שהיה בקרבתה ודאג לרווחתה, יֵצֵא מבלי שתיטיב את הרגשתו בהכרת הטוב.

הכלל הזה תקף היה אף ברופאים או אחיות וכל נותן שירות, זוטר ככל שיהיה. מעולם לא עברה טיפול או הליך כל שהוא מבלי שהודתה בכל לב לרופא או לנותן השירות. לקבל בלי להכיר טובה לא היה באפשרותה.

ובכלל לקבל היה זה משהו שנאלצה ללמוד בערוב ימיה, בצעירותה נמנעה מכל קבלת עזרה, התאמצה לעשות הכול לבדה, אף כאשר גדודים - בקשו להיות לה לעזר.

ניסינו מדי פעם לעקוף תורות או לקצר פרוצדורות בשם ה'רבנית', הבנו שהתואר יפתח שערים, 'הרבנית מגור' מי לא יזרז תור בשביל אישיות רמת מעלה כזו, אבל היא ע"ה, סלדה מכך היא בקשה שוב ושוב שלא נשתמש בתאריה בשביל כבודה. לא רצתה בכבוד ולא הסכימה להנות מכתרה של רבנותה.

לחזק אחרים הסכימה להשתמש בתואר הרבנית מגור, כאשר הייתה צריכה להעניק לאנשים אחרים חיזוק, אומץ, או הרגשה טובה. הייתה מתאדרת בעטרת 'הרבנית' ומשפיעה מאורה.

שנים רבות חינכה לתורה ויראה בסמינר אשר בבני ברק ובעוד מקומות. עם קבלת זקני הקדוש הרבי הפני מנחם את עול ההנהגה, עזבה באחת את כל התעסקותה בחינוך.

לשאלתם של הקרובים מדוע לא יכלה להמשיך בהוראה ובחינוך, השיבה תשובה מדהימה.

"מחנכת" הסבירה סבתא "צריכה מתוקף תפקידה לעסוק לפעמים בחלקים פחות חיוביים בתלמידותיה, בכדי ליישרם ולחנכם".

"כרבנית, רוצה אני לשמוע ולראות רק טוב, על כולם"...

יראת ה' היא אוצרה

כמה מתיקות יראת ה' החדירה בסובביה. מדי שבת קודש הייתה חוזרת ומדגימה לצאצאים הרכים כיצד היא הדרך לקרוא קריאת שמע.

"דבר ראשון" הדגישה "יש להפסיק בין מילת ישראל לשם ה'. משום שעד כאן הוא פתיחת הפסוק, לאחר מכן יש להמשיך ה' א-לוקינו ה', ואז שוב להפסיק לפני המילה אחד. וכן צריך מאוד להיזהר לכוון במילות הפסוק". כך שיננה חזור ושנן באוזני צאצאיה.

סיפור יפה מאוד ששמעתי ממלמד בחיידר בבני ברק. סבתא עליה השלום הייתה מגיעה לכל חלאקה של נכד, ויהי מה. באחת הפעמים בהם הגיעה לכיתתו של מספר הסיפור הבחינה במנהג מעניין.

המלמד היה נעמד מאחורי כסאו של ילד החלאקה, מוציא מהקופסא חופן שקדים ומכריז "עכשיו המלאך זורק שקדים לרגל החלאקה" מעיף את חופן השקדים וכל הילדים אצים ללקט את הנזרק מתוך צהלות ילדות עליזות.

"זה שקר" תמהה הרבנית באזניו של המלמד.

"הילד לא רואה שזה לא אמת" הצטדק המלמד.

"ומה עם שאר ילדי הכיתה שלומדים לשקר?" המשיכה והעירה סבתא ע"ה חרש.

ואכן מאותה החלאקה הפסיק אותו מלמד ממנהגו, מחמת אהבתה של סבתא לאמת.

אני זוכר שכאשר היו מספרים לפניה סיפור שהיו מעורבים בו פרטים שידעה כי הם אינם אמתיים, לא הייתה מצליחה להמשיך לשמוע את הסיפור. מעט השקר המעורב בסיפור עורר בה סלידה.

גם ספר שהייתה רואה שהסופר ייפה את הרקע או המציאות, לא הייתה ממשיכה לקרוא בו. לא סבלה שקר וחצאי אמתויות.

נחמתה בחולשתה הייתה כל טיפת נחת יהודית. כאשר היינו מראים לפניה תמונות של צאצאיה לבושים בחן יהודי, בצניעות חסידית. הייתה מתנחמת מייסוריה ומעלה חיוך על פניה, בזמנים הכי קשים וכואבים הייתה מקבלת לידיה תמונות צאצאיה ומיד הייתה שוכחת את כאביה, אידישע נחת הייתה פרוסה אל מול עיניה. כי יראת ה' היא אוצרה, ובה הייתה שמחתה.

ה' לנגדי תמיד

כל מיני התנהגויות למיניהם תאמו את הבית הגדול ממנו הגיעה, ואת הבית הגדול אליו נכנסה.

אצל הרבי זי"ע מצאו לאחר פטירתו דפי תזכורת מלאים בתזכורות לעבודת ה'. מעין זה עשתה סבתא מיד עם הגיעה להתגורר בבני ברק. היא בקשה מבני הבית פתק קטן עליו רשמה בכתב ידה " ה' ישמור צאתי ובואי לשלום ולברכה מעתה ועד עולם". את הדף תלתה ליד דלת היציאה מהבית, וכל היוצא ונכנס אל הבית ראה את הפתק ויחד לבו אל ה'.

בשדה התעופה בין לאלפי הנוסעים, פנה אליה איש הביטחון בנימה קלאסית "יש נשק?" שאל - ותכנן להמשיך לשאלה הבאה. אנוס הוא לשאול את כל השאלות כולם, גם אישה מבוגרת וכבודה.

"כן" השיבה הרבנית בשנינות.

"מה?" פקח הפקיד זוג עיניים מבוהלות.

"ספר התהילים בתיקי" המשיכה סבתא בחיוך "הוא הנשק שלי".

הושיבו ישיבה על ביתה

איש אחד תיארה סבתא בשפתה העשירה, התפרנס ממטחנת קמח. כנפי הטחנה היו פרושות לכל ארבעת הכיוונים והרוח סובבה בהם במרץ. מדי לילה היה האיש הולך לישון בתוך הטחנה, שם התגורר יחד עם בני משפחתו. נרדם ברעש האיום של אבני הרחיים הטוחנות, מתעורר לאבק הקמח הנטחן, כך חי בשלווה תמידית.

אם פעם אחת יפסיקו הכנפיים לעבוד?, אם יפסק רעש הרחיים?, האם יישן האדם טוב באותו הלילה או שהשקט ירעיש במוחו וליבו?". כך תיארה סבתא כאשר שאלו אותה איך היא מסוגלת לגור בתוך ישיבה.

"הרעש לא מפריע לך?"

"הריצות, התעשייה הבלתי פוסקת של הישיבה לא מקשה על המגורים בה?"

וסבתא הייתה משיבה לשואלים במשל הזה.

"התורה היא החיים שלי" אמרה וחזרה "כאשר אני לא יהיה ליד ישיבה תשאלו איך אני מסתדרת".

"אני רוצה" הוסיפה שוב "שקירות הבית שלי יהיו ספוגים בתורה"...

והתורה באמת הייתה שאיפתה וחייה.

פעם נכנס אליה אחד הנכדים וראה אותה יושבת וחיוך גדול על שפתיה. "מה קרה?" התעניין הנכד "מה השמחה הגדולה?"

"אה ברוך ה'" השיבה סבתא בהנאה "הגיעו הפרשיות הטובות".

זה היה בתחילת חומש ויקרא, וסבתא אהבה 'אהבה רבה' את הפרשיות המדברות על עבודת הקרבנות ועבודת בית המקדש, וכל כך שמחה בבואן.

בסעודות שבת לא הייתה מגישה את המנה הבאה לפני שראתה ששרו זמירות שבת ואמרו דברי תורה. אם לא הייתה בטוחה שאמרו דבר תורה הייתה מתקרבת לראש השולחן ושואלת "נו איזה דבר תורה אמרו?"

תמה ולא נשלמה

מסכת חיים של אישה כשרה העושה רצון אביה שבשמים, בת גדולים, אשת רבינו הקדוש הפני מנחם זצ"ל זי"ע, אישה שהעבירה וגישרה על פער בין דורות, כלת רבינו האמרי אמת זי"ע, נכדת רבינו השפת אמת זי"ע. לעולם יישאר זכרה בלב מכיריה, אצילות נפשה ורוממות הליכותיה, ואני בשבח לה' על שזכיתי להסתופף בצל האילן הגדול הזה, לינוק מחינוכה ואהבתה, אסיים אמרי. יהי זכרה ברוך ובמהרה תקום ותרנן יחד עם כל שוכני עפר.