בנו לא חזר ממירון. ויש לו מסר

רק שנה חלפה מאז, אך נראה שחלף מאז נצח. ביום ל"ג בעומר דאשתקד חשך עולמה של משפחת רייט. בנם, הבחור יוסף עזריאל בן חיה מיכל לרפו"ש, נסע למירון, אך הוא לא שב משם. ממירון הוא פונה לבית החולים רמב"ם שם הוגדר כפצוע קשה, ומאז הוא הועבר לשיקום בבית החולים השיקומי אלי"ן, כאשר הוא אינו מתקשר ואינו מניע אבר מגופו.

האב, ד"ר יחיאל רייט, רופא בכיר במלר"ד 'אסותא אשדוד', לא חשף את רגשותיו מאז. אך כעת, כעבור שנה, הוא פתח בראיון שמסר לעיתון 'משפחה' חרך קל לרגשותיו. הוא יושב לילות ארוכים ליד מיטת בנו, הילד הפעלתן שהפך לפתע למשותק – על אף שהם טרם יודעים בדיוק את חומרת הפגיעה – בכל גופו, אך למרות זאת אין לו כל טענות או ביקורת על אלו שיכולים להיות אחראים למחדל.

"לא בדקתי, וגם לא הייתי במירון מאז", הוא אומר בראיון ל'משפחה'. "אין לי הסבר איך זה קרה, ואני גם לא מחפש הסברים. אני יודע שיוסי לא ניסה מעולם להיכנס למקומות צפופים, וגם אם כן – הוא היה חזק, גבוה וחסון, כך שהוא האחרון שיכולתי לדמיין עליו שהוא ימעך מהדוחק.  אך זה מה שקרה: הוא פשוט נדרס. נרמס".

"אהבתי את יוסי מאד", הוא מספר בראיון. "אהבתי מאד ללמוד איתו. אמנם, כל השבוע לא הצלחתי ללמוד איתו, אך בימי חמישי איני עובד ואני גם מוסר שיעור ביום זה, וכך קבענו שיעור בכל יום חמישי. אז הגעתי אליו בערב לישיבה ולמדנו הלכה למעשה – הלכות תפילה, הלכות תפילין, וזה משום שיוסי הרגיש שהוא פחות חזק בהלכה למעשה ולכן ביקש ללמוד. בשבילי, זו היתה חוויה מיוחדת לראות איך הילד הזה מתפתח, צומח, איך האישיות שלו הולכת ונבנית".

• איך, אחרי הכל, מצליחים להתמודד?

כמו את כל תשובותיו, גם את התשובה לשאלה הזו האב אינו עונה בשליפה. ניכר שלכל מילה קודמת מחשבה. "ברור שזה לא קל, אבל אנו יודעים שזו גזירה משמים. אני אומר לעצמי כל הזמן: אין לי מושג למה זה קרה ליוסי. 'משפטי ה' אמת'. הוא הרי היה ילד שכולו טוב. מה כבר היו העבירות שלו, שהוא איחר פה ושם זמן קריאת שמע?

"מצד שני, אנו יודעים להודות. הרי יוסי יכול היה להיוולד משותק. הוא היה יכול להיות פגוע מאז לידתו. ישנם ילדים שנולדים עם שיתוק מוחין, CP, וההורים שלהם מטפלים בהם כך והם מתמודדים מאז לידתם. אז אצל יוסי הקב"ה דחה לנו את ההתמודדות. נהנינו ממנו 15 שנה שבהן הוא מילא אותנו באור ובשמחה. אז האם על כך אנו לא אמורים להודות?"

ובכל זאת, הוא מודה שההתמודדות אינה קלה. ישנן גם נפילות. "האם אני מרגיש שהתחזקתי וצמחתי כתוצאה מהמכה הזו? לא. לפחות לא כפי שיכולתי לצמוח מזה, וזו אולי החמצה. כי אם אני במילא משלם את המחיר, לפחות שאנצל את המכה בכדי לצמוח ממנה. אבל אני חש שלא צמחתי, פשוט משום שזה קשה. זה קשה וכואב".

• ואין לך ביקורת על האחראים שאולי יכלו למנוע את המחדל?
• "ממש לא. הקב"ה גזר שיוסי יפגע, וזה יכול היה לקרות לו בכל מקום. בתאונת דרכים, בכל מקום אחר. הקב"ה עזר לנו וזה קרה במירון. כך, ההתמודדות הנפשית שלנו קלה יותר. כולם רואים בו במובן מסויים 'קרבן ציבור', ואנו זוכים לתמיכה ציבורית יותר מאשר ב'סתם אסון'. אז למה שתהיה לי ביקורת?"

"אך אני מאמין בכך מאד. אלו לא מילים מהשפה ולחוץ", הוא מדגיש ומוסיף, "מעבר לכך,  כולם חכמים לאחר מעשה. מהניסיון שלי, הרשויות אינן חכמות יותר מאשר אנו, האזרחים, אך כולנו מפיקים לקחים לאחר ארועים, שאחריהם אנו שואלים 'מדוע לא עשו כך וכך קודם'. אז כאן זה לא שוויץ, ואנשים נדחפים, ולא הכל עומד בתקן, ואם יש כאלו שאמורים לעשות חשבון נפש – שיעשו. אני לא מרגיש שעלי לעשות חשבון נפש עבורם".

• אתה לא עוקב אחר המשפט ודיוני הוועדה?
• "לא".

בראיון נשאל ד"ר רייט, איך הוא מצליח להתמודד. והוא משיב:

"אם זוכרים שאנו צריכים להודות על כל דבר, ושום דבר לא מובן מאליו, הכל אחרת", הוא אומר ומספר כי "אני היום בן 53. עד היום לא חוויתי כל כאב. ברוך ה', לא התמודדתי עם אובדן של בן משפחה, היתה לי פרנסה טובה וכל החלומות שלנו התגשמו. יש לנו ילדים נהדרים ב"ה שמרווים אותנו נחת. אנו גרים בארץ ישראל. בשכונה חרדית. מה יכול להיות טוב יותר מזה?

"אז נכון. יש את הכאב הזה שהוא צורב ובלתי פוסק והוא אוכל בי מכל פה. אבל עדיין אני לא שוכח את הכוס המליאה עד גדותיה. אני רואה צרות אחרות של אנשים אחרים, ויודע שהקב"ה נהג בי אכן עם מידת הדין, אך הוא עטף אותה בחסד וברחמים. אני זוכר, כאשר נולדו שלושת בנותיי הגדולות והן היו פעוטות, התקשינו מאד לתפקד. הקטנות דרשו את שלהן בלילות, ואני כסטודנט לרפואה בקושי הצלחתי לישון. אמרתי לאשתי: קשה להתמודד עם העייפות, אבל ישנם כאלו שלא זכו לטוב הזה והם היו מייחלים לכך שהם יצטרכו להתעורר בלילות. לא רק שהם יסכימו לשלם את המחיר, אלא הם ישמחו על כך שהם עייפים. אז אנו זכינו לכך, לא נודה?"

"גם עכשיו", הוא מסכם, "אני מודה לקב"ה. יוסי אמנם לא מתפקד, לא מדבר, לא מגיב, אך אני יודע שהוא ניסה להגשים את הציפיות שתלינו בו. הוא הלך בדרך הישר, הוא הרווה אותנו נחת. ויש את יתר הילדים שב"ה מרווים אותנו נחת. אז נכון, קודם לכן היה לי טוב וגם מתוק, וכעת אני צריך להאמין שטוב לנו למרות שלא מתוק לנו בפה. אבל אם מאמינים שאבא עושה לנו הכל משום שהוא אוהב אותנו, אנו יודעים להודות גם אם כרגע לא מתוק לנו בפה".

בסיומו של הראיון, מבקש האב להתפלל עבור שני הילדים, עבור בנו, ועבור הילד אלעזר ברגר, שאף הוא נפגע קשה בארוע במירון ומאז אף הוא מאושפז ב'אלי"ן'. שמות הילדים לתפילה: יוסף עזריאל בן חיה מיכל, אלעזר בן ראומה, לרפואה שלימה בתוך שאר חולי ישראל, אמן.