בזכות מאמציו זוכים יהודים רבים להגיע לקבר ישראל * אשדודים מדברים / פרק 21
26.11.22 / 20:01
הדאגה לכבוד המת עומדת בראש מעייניו, אך לא רק: הוא פעיל בתחומי ההצלה, כפי שניתן לראותו מעורב בכל פרוייקט של סיוע לזולת. חשבתם שאתם מכירים את שניר אלמליח? תראו מה לא ידעתם עליו
קשה למצוא אשדודי, מתושבי הרבעים החרדיים אך לא רק, שאינו מכיר את ר' שניר אלמליח. שניר, בנו של עו"ד הרב משה אלמליח, נחשב לאחת הדמויות המוכרות בעיר, בין היתר בשל פעילותו בתחומי החברא קדישא אך לא רק. ובכל זאת, בשיחה שערכנו עמו גילינו שישנם צדדים רבים באישיותו שלא ידענו עליהם. סביר שגם אתם תופתעו.
רשות הדיבור לשניר.
כמה מילים על עצמך:
ובכן, שמי הוא שניר אלמליח. אני בן 39, נשוי ואב לשלושה.
אני גר בעיר מיום היוולדי, ובמהלך כל השנים האחרונות אני עוסק ביוזמה והקמה של פרוייקטים חברתיים, חינוכים, התנדבותיים.
כאשדודי וותיק זו שאלה שאינה במקומה, ובכל זאת. מהי אשדוד בעיניך?
אשדוד בעיני זו עיר מיוחדת, תומכת ומכילה, רב גונית, עיר עם פלטפורמה מצויינת לגדול ולגדל ולחנך בה ילדים בדרך ישראל סבא.
מי הדמות שהשפיעה עליך בעיקר בתחומי עיסוקך?
הדמויות העיקריות שהשפיעו ומשפיעות עלי אלו הורי שיחי', אבי עו"ד הרב משה אלמליח שיחי' ואמי תחי' שהינם גם אנשי עשיה לכלל ולפרט, מתוך מסירות ושליחות, וכן מורי ורבי הבלתי נשכח, ראש הישיבה הגאון רבי דב צבי קרלנשטיין זצוק"ל.
מהו היעוד שלך, כפי שאתה רואה אותו?
היעוד שלי הוא לבצע את שליחותי כראוי בהפצת ולימוד תורה, הצלת חיים, ובעיקר בשמירה על כבוד המת שזהו תחום עיסוקי העיקרי. אך גם לפעול בכל מה שאפשר בתחומי העזרה לזולת.
הדאגה לכבוד המת עומדת בראש מעייני, כאשר לשמחתי אני זוכה לראות הצלחות רבות בהבאה לקבורה לקבר לישראל גם יהודים שלא מודעים לחשיבות הדבר. הנה, למשל בדיוק בשבוע האחרון היינו עסוקים כמעט כל השבוע באשה, רופאה מתל אביב, שביקשה לשרוף את גופתה ורק אתמול הצלחנו למנוע זאת ולהביאה לקבר ישראל. במקרה אחר היה זה פרופ' ניצול שואה, שהחליט אף הוא לשרוף את גופתו, ורק אנו במאמצים עילאיים הצלחנו למנוע זאת...
פרט לכך אנו עוסקים וגם מצליחים למנוע ניתוחי גופות, לפעמים גם במקרים מורכבים מאד כשאנו זוכים לראות הצלחות רבות. אחד המקרים שזכורים לי, אירע לפני שנה וחצי אז נודע לי על גופה שנמצאה באחד הרבעים בעיר במצב ריקבון מתקדם. המשטרה סירבה לשחרר את הגופה לקבורה עד לקבלת וידוא ואנו הפכנו עולמות יחד עם משטרת ישראל והאינטרפול בכדי למצוא קרובי משפחה. גילינו שלמנוח היו שתי בנות שהתגוררו במרוקו, אך לא היה לו כל קשר עמן.
החלטתי לצאת למרוקו בכדי לקחת מהן דגימות DNA אך הגענו להבנה עם משטרת ישראל שלא יחכו עד לקבלת הממצאים, אלא אתחייב להביא למשטרה את הדגימות כאשר אחזור ובינתיים נטפל בקבורה. ואכן, כך היה. הבאנו את הגופה לקבורה ולאחר מכן יצאתי למרוקו, שם הצלחתי לאתר את הבנות ולדגום אותן, כאשר את הדגימות המצאתי למשטרה.
הסוף הטוב היה שאותן בנות הרגשו מאד מהעניין והן התאחדו עם אביהן, אמנם רק לאחר מותו, ובאזכרה הבאה הן השתתפו בעצמן כשהן עלו לקברו...
אגב, בהקשר לכך חשוב מאד להדגיש, וזו בעצם הסיבה שאנו יוצא מגדרי ומתראיין למדור חשוב זה, שחשוב מאד שלאנשים תהיה מודעות לזכויותיהם. במקרים רבים אנשים שנמצאים במצבים כואבים של פטירה מתקשים להתמודד מול המשטרה, וכאשר הם מתבקשים להביא את הגופה למכון לנתיחה הם חוששים לסרב. רק השבוע היה לנו מקרה שבו נפטרה צעירה בעיר וגופתה עוכבה במשך שעות במכון המשפטי רק משום שחוקר איים עליהם ואמר להם כי יוציא נגדם צו, זאת כאשר לא היתה לו כל עילה לכך. יש לדעת שהחוק עומד לימינם ולמשטרה אסור לבצע כל פעולה, לפחות ברוב המקרים.
זהו חסד של אמת לאחר המוות. ומה לגבי גמילות חסד עם החיים?
גם בכך אני מקיים 'ידך על תנח'... זכיתי להימנות על אנשי ההצלה, וכך להביא להצלת חיים במקרים רבים ב"ה. אחד המקרים שזכור לי הוא מקרה שבו הובהלתי לקריאה שהגיעה מחנות למוצרי תינוקות שבה התעלף אדם. הגעתי לשם ומצאנו לקוח שהתעלף, מבוגר, ומה שהפליא היה שעל ידיו היו 2 צמידים של מחלקות יולדות. לאחר מכן התברר שמדובר באדם שהיה חשוך ילדים במשך שנים, כעת נולדו לו תינוקות, וכשהגיע לחנות לרכוש עבורם מוצרי תינוקות הוא התמוטט...
עבדנו עליו 45 דק' עד להחזרת הדופק, והוא ב"ה הבריא. במסיבת ההודיה שעשה היינו מטבע הדברים המחותנים הראשיים...
משהו שלא יודעים עליך?
אני משתדל להיות שקוף כך שלא נראה לי שיש משהו שלא יודעים עלי. לפחות לא מה שאני יודע... ואם יש משהו כזה, כנראה שזו הברכה שישאר סמוי מן העין.
מה שברור שישנו משהו שאני מקפיד עליו, כשגם את העיקרון הזה ינקתי מחלב אמי, והוא לימוד תורה בכל יום, בכל מצב. ובאמת, איך אפשר שלא?
ועדיין, במסגרת עיסוקי, אני חושב שייעודי הוא לסייע לאנשים ולמשפחות ברגעים הקשים שלהם, בבית העלמין, כשאני מנסה לעשות את תפקידי ברגישות ובעיקר לגרום לקידוש ה'. ואגב, אני אימצתי לליבי בעיקר את הגלמודים והערירים. הכי כואב הוא להשקיע מאמצים רבים בהבאה לקבורה של נפטר, ולגלות שאנו עובדים עליו לבד, בלא משפחה, כאשר גם בהלוויה כמעט ואין משתתפים. מקרים אלו נוגעים לליבי מאד ואני משתדל 'לאמץ' את אותו גלמוד, אם בלימוד משניות או בפעולות אחרות שאנו משתדל לעשות לעילוי נשמתם.
מעוניינים להגיב? לדווח ? צרו איתנו קשר במייל -[email protected]
