40 שנה לצ'רנוביל: אשדוד מנציחה את הגיבורים השקטים שהצילו את אירופה
28.04.26 / 08:41
הם לא נהרגו בקרב, לא זכו באותות גבורה, ולא הופיעו בכותרות. אבל בלי אותם שש מאות אלף איש שנכנסו לתוך הגיהינום הגרעיני בצ'רנוביל בשנת 1986, יכול להיות שחצי אירופה הייתה הופכת לאזור מת
הם לא נהרגו בקרב, לא זכו באותות גבורה, ולא הופיעו בכותרות. אבל בלי אותם שש מאות אלף איש שנכנסו לתוך הגיהינום הגרעיני בצ'רנוביל בשנת 1986, יכול להיות שחצי אירופה הייתה הופכת לאזור מת.
אתמול, ארבעים שנה בדיוק אחרי התאונה הנוראה ביותר בהיסטוריה הגרעינית האזרחית, התכנסו באשדוד עשרות אנשים למרגלות אנדרטת הליקווידטורים – המונח הרשמי לאלה שנטלו על עצמם את המשימה הבלתי אפשרית לנטרל את הכור המתפוצץ. הם הניחו זרים, קראו שמות, ונזכרו בחברים שלא חזרו. כי מתוך הליקווידטורים, אלפים נפטרו בשנים שלאחר מכן ממחלות קרינה. והשאר ממשיכים לשלם את המחיר עד היום.
אשדוד היא אחת הערים עם הריכוז הגבוה ביותר של ליקווידטורים בישראל. מתוך אלף ושמונה מאות עשרים ושבעה ניצולים המוכרים על פי חוק הליקווידטורים בישראל, מאות חיים באשדוד.
הם עלו בשנות התשעים, לאחר נפילת ברית המועצות, והביאו עמם לא רק את הזיכרונות אלא גם את המחלות. סרטן, בעיות לב, מחלות ריאות – כל אלה שכיחים באופן חריג בקרב הליקווידטורים. והרבה מהם מתים צעירים, הרבה לפני זמנם.
הטקס שנערך למרגלות האנדרטה שנחנכה בדצמבר 2023 היה רגע נדיר של הכרה. סגן ראש העיר שמעון כצנלסון נשא דברים, חברת מועצת העיר ושרת הקליטה לשעבר סופה לנדבר הייתה שם, וגם סגן שגריר בלרוס.
אבל מעבר לאנשי הציבור, היו שם בעיקר הליקווידטורים עצמם. גברים מבוגרים, חלקם כבר בשנות השמונים לחייהם, שהגיעו כדי לזכור. הם עמדו בשקט, חלקם עם דמעות בעיניים, וחשבו על החברים שלא הצליחו להגיע.
סיפור צ'רנוביל מתחיל בלילה של 26 באפריל 1986. כור מספר ארבע בתחנת הכוח הגרעינית בצ'רנוביל, בצפון אוקראינה הסוביטית, התפוצץ במהלך ניסוי בטיחות כושל.
הפיצוץ היה כל כך חזק שהוא הרים את המכסה של הכור, שמשקלו אלף טון, והשליך אותה הצידה כמו צעצוע. החומר הגרעיני נחשף לאוויר, ואש אדירה פרצה. הקרינה שהשתחררה הייתה עשרות פעמים יותר חזקה מפצצות האטום שהופלו על הירושימה ונגסאקי. ענן רדיואקטיבי החל לנוע מעל אירופה, והשלטונות הסוביטיים לא סיפרו לאף אחד.
רק אחרי שבועות התחיל העולם להבין את ממדי האסון. ואז הבינו גם בברית המועצות שצריך לעשות משהו, ומהר. הכור עדיין בוער, וכל יום הקרינה ממשיכה להשתחרר. הפתרון היה להקים "סרקופאג" – מעטפת בטון ופלדה שתכסה את הכור ותמנע דליפה נוספת. אבל כדי לעשות את זה, מישהו צריך היה להיכנס לשם. ואף אחד לא היה אמור לשרוד את זה.
אז גייסו את הליקווידטורים. חיילים, כבאים, מהנדסים, פועלי בניין – כל מי שהשלטונות יכלו לשלוח. חלקם התנדבו, חלקם קיבלו פקודה.
רבים לא הבינו למה הם נכנסים. להם סיפרו שזה בטוח, שהקרינה לא מסוכנת, שהם יעבדו קצת ויחזרו הביתה. אבל האמת הייתה שהם נשלחו למוות איטי. הם עבדו במשמרות קצרות – לפעמים רק דקות ספורות – כי הקרינה הייתה כל כך גבוהה שאפילו חליפת הגנה לא עזרה. הם פינו פסולת רדיואקטיבית, סגרו חורים, בנו קירות. והם מתו. לאט, בשקט, אחד אחרי השני.
היו גם אלה שנכנסו למים המזוהמים מתחת לכור כדי לסגור שסתומים שמנעו התפוצצות נוספת. שלושה גברים צללו למים האלה, ידעו שהם לא יחזרו, ועשו את זה בכל זאת. הם הצילו מיליונים. ושמות שלהם כמעט ואף אחד לא יודע.
מיכאל שטוצמן, יו"ר סניף איגוד הליקווידטורים באשדוד, היה אחד מהם. הוא נכנס לכור בשנת 1986, עבד שם חודשים, וחזר. אבל הוא לא באמת חזר. הקרינה נשארה בגופו, והמחלות התחילו להגיע אחת אחרי השנייה.
הוא נלחם שנים כדי להקים את האנדרטה באשדוד, כדי שהעיר תזכור. והאנדרטה, פרי יצירתו של הפסל אדוארד דולקארט, עומדת היום כעדות. היא לא גדולה, לא מרשימה במיוחד, אבל היא שם. והיא אומרת: כאן היו גיבורים.
ישראל היא המדינה המערבית היחידה שמכירה בליקווידטורים על פי חוק. זה קרה בזכות מאבק ארוך של קהילת הניצולים, ובזכות סופה לנדבר שהובילה את החקיקה כשהייתה שרת קליטה.
החוק עבר ב-2001, והוא מעניק להם זכויות מסוימות – תוספת כספית, הקלות במס, קדימות בתורים לרופאים. זה לא הרבה, אבל זו הכרה. במדינות אחרות בעולם המערבי, הליקווידטורים שעלו אליהן לא זוכים לכלום. הם נחשבים למהגרים רגילים, ואף אחד לא זוכר את מה שהם עשו.
בטקס שנערך אתמול, סגן ראש העיר שמעון כצנלסון דיבר על החובה המוסרית להבטיח שהזיכרון לא ידהה. הוא אמר שהליקווידטורים עמדו כחיץ בין הקטסטרופה לבין מיליוני בני אדם, ושחובה לדאוג להם. זה נכון, אבל השאלה היא האם זה באמת קורה. כי בפועל, הליקווידטורים מתמודדים עם ביורוקרטיה, עם קיצוצים בתקציבים, ועם אדישות. הרבה מהם חיים בדוחק, והזכויות שמגיעות להם על הנייר לא תמיד מתממשות.
אבל מעבר לזכויות, יש את הזיכרון. ארבעים שנה חלפו, והדור של הליקווידטורים הולך ונעלם. עוד עשר שנים, רובם לא יהיו כאן. והאנדרטה באשדוד תישאר, אבל מי יזכור את הסיפור? מי ידע מי היו האנשים האלה?
העולם זז קדימה, ואסונות חדשים מחליפים את הישנים. פוקושימה, צונאמי, מגפות – כל אלה דוחפים את צ'רנוביל לשוליים. אבל אסון צ'רנוביל הוא לא רק סיפור היסטורי. זו אזהרה. זה מה שקורה כשאנשים משחקים בכוחות שהם לא באמת מבינים, וכשהטכנולוגיה מתקלקלת.
הליקווידטורים שהגיעו היום לטקס יודעים את זה טוב יותר מכולם. הם ראו את זה במו עיניהם. הם ראו את האש, את הקרינה, את החומר הגרעיני החשוף. ואחר כך הם ראו את החברים שלהם מתים. והם יודעים שהם עצמם חיים על זמן שאול. כל יום הוא מתנה. וכל יום הם זוכרים.
והעיר אשדוד, שקלטה אותם לפני שלושים שנה, עומדת היום לצידם. זה לא הרבה, אבל זה משהו. זו הכרה קטנה, אבל חשובה. כי גיבורים לא תמיד לובשים מדים או מקבלים מדליות. לפעמים הם פשוט נכנסים לגיהינום, עושים את מה שצריך, וחוזרים בשקט. ואז הם חיים עם זה כל החיים. ואנחנו חייבים להם לזכור.
מעוניינים להגיב? לדווח ? צרו איתנו קשר במייל -[email protected]
