שניים מקרא ואחד תרגום: המחבר האשדודי מגלה את רזי המנהג ההלכתי

עם תום ימי החג ובסיום שמחת תורה, פתחו כלל ישראל מחדש את מחזור קריאת התורה בפרשת בראשית, ובכך חזרו לחובת קריאת "שניים מקרא ואחד תרגום" (שמו"ת) כפי שנפסק בשולחן ערוך.

סגולת הקריאה ומקור החובה מובאים במסכת ברכות (ח, א): "אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי: לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שניים מקרא ואחד תרגום... שכל המשלים פרשיותיו עם הציבור, מאריכין לו ימיו ושנותיו".

הרה"ג ר' שמעון יוחאי יפרח שליט"א, מחבר ספרים ודרשן מפורסם מחברי "איחוד רבני הקהילות", הוציא לאור את ספרו החדש "ישמח משה" — אוצר דינים, הלכות ומנהגים בדיני קריאת שמו"ת, בתוספת המדור "מתנת חלקו" הכולל מקורות, חידושים, טעמים ורמזים.

הספר בנוי באופן בהיר ומחולק לעשרה סימנים: חשיבות החובה, סגולת הקריאה, החייבים והפטורים, זמני הקריאה וצורתה, דיני הפסק, קריאה במעגל השנה, הלכות השלמה וחיסרון, וכן עיון בפרד"ס הקריאה.

הרב יפרח מתייחס בספרו למקרה שבו אדם החסיר את קריאת הפרשה בשבוע מסוים ורוצה להשלימה בשבוע לאחר מכן: כשיש באפשרותו לקרוא את שתי הפרשיות: יקרא תחילה את הפרשה שהחסיר בשבוע שעבר, ורק לאחר מכן יקרא את הפרשה של השבוע הנוכחי. בנוסף, כשיכול לקרוא פרשה אחת בלבד: יקרא קודם את הפרשה של השבוע הנוכחי (כדי להשלים עם הציבור בזמנה), וכשימצא זמן פנוי בהמשך, ישלים את הפרשה שהחסיר.

בסוף הספר הובא מדור מיוחד — "בהיכלם של צדיקים" — המאגד עובדות והנהגות ממרנן ורבנן גדולי הדורות:

כ"ק האדמו"ר ה"בבא סאלי" זיע"א: הקפיד לקרוא שמו"ת מיד לאחר תפילת שחרית, כשהוא עומד על רגליו לאורך כל הקריאה, וקרא ישירות מתוך ספר תורה כשר. מרן החזון אי"ש זצ"ל: כאשר לא הספיק לסיים את הקריאה בערב שבת, היה משלימה בשבת בבוקר קודם הסעודה. האדמו"ר בעל "דברי חיים" מצאנז זצ"ל: נהג לקרוא את הפרשה מתוך ספר תורה. האדמו"ר בעל "שפע חיים" מצאנז זצ"ל: בגמר הקריאה, היה מוסיף וקורא עוד כמה פסוקים מפרשת השבוע הבא. מרן ה"קהילות יעקב" (הסטייפלר) זצ"ל: קרא שניים מקרא ואחד תרגום, אך נהג שלא לקרוא את ההפטרה. מרן רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל: קרא מדי יום מעט מן הפרשה לאחר תפילת שחרית כשהוא מעוטר בתפילין. בשנותיו המאוחרות נהג לקרוא מעט לאחר תפילת מנחה, כשהוא מעוטר בתפילין דארבעה פרשיות (רבנו תם). מרן רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל: נהג לקרוא בכל יום קטע מהפרשה קודם תפילת שחרית, עד שהיה מסיים את הפרשה כולה בערב שבת קודש בשעת המנחה.