מה גילו בצלחת האורחים החסידים באמצע החתונה?

לפני שמתיישבים לאכול - שואלים. לפני שקונים - בודקים. ולא מסתפקים בשלט מהבהב או בריח משכר/משקר. הכשרות, כך מתברר, היא אישית של כל אחד ואחד.

תחת הכותרת "כשהגוי הטוב היה טוב יותר מידיי", כתב כ"ק האדמו"ר משאץ שליטא" ראש בד"ץ שאץ SKS מהדרין, מתאר את הכשלים העלולים להתעורר בעקבות אי שימת לב כשאנחנו יושבים בשמחות משפחתיות. 

"המאמר שלפנינו מביע זעזוע, אך כדי שמקרה שכזה לא יכנס לשמחות שלנו, עלינו להתעורר מבעוד מועד ותמיד בכל מקום ובכל שמחה בו מגישים לנו ארוחה לבדוק את תעודת הכשרות והאם היא בתוקף", הוא כותב בפתח מאמרו.

החודש התרחש מאורע שהיה אמור לזעזע לא רק את היהדות החרדית, אלא את כלל היהדות שומרי הכשרות בכלל, ומשום מה לא שומעים עליו ולא מדברים עליו. באופן אישי 'במקרה' - כמובן שאין דבר כזה מקרה, הכל השגחה פרטית - שהיתי בלונדון לרגל שמחה משפחתית, ונפגשתי עם אנשי כשרות מקומיות שסיפרו לי את הסיפור המזעזע.

דרך אגב, סיפורים כעין אלה חוזרים על עצמם כל כמה שנים, אבל אנו כנראה לא לומדים את הלקח.

וכה היה מעשה:

אירוע גדול, יוקרתי ואקסקלוסיבי הוזמן אצל קייטרינג שהתהדר שיש לו כשרות מהודרת. הכשרות היא כשרות מקומית מכובדת בדרום פלורידה, והאירוע התקיים באולם יקר ויוקרתי שלא רגל לאירועים עם כשרות.

באמצע הסעודה המפוארת התחילו להתעורר ספיקות ותהיות על התפריט והחומרים בשימוש. הספיקות עברו במהירות לשאלות רציניות, וחיפשו את המשגיח כדי לשאול אותו ולברר אצלו על הכל.

לא מצאו את המשגיח. הלכו לבעל הקייטרינג, שהייה גוי למהדרין, ושאלו אותו: "איפה המשגיח? רוצים לשאול אותו כמה שאלות". אמר בנחת: "אין בעיה, המשגיח יצא לכמה דקות וכבר חוזר".

אחרי חצי שעה כאשר ראו שאין עדין זכר למשגיח, חזר לבעל הקייטרינג, והוא התחל להגיד שיש למשגיח מצב חירום רפואי, והכשרות שולחת משגיח אחר. "בנתיים האירוע ממשיך", הוא אמר בביטחון.

היו כמה אנשים שלא קנו את הסיפור של הגוי. אלה התקשרו למערכת הכשרות לבאר אצלם ישירות. נציג מערכת הכשרות ענה להם שהגוי הזה מעולם לא קיבל כשרות. לפני כמה חדשים הוא אומנם ביקש כשרות, אבל אחרי בדיקה יסודית הוחלת שאי אפשר לתת לו כשרות.

התברר שהגוי בחוכמתו רבה הסתפק בבקשה לכשרות, ומאז מוכר נבלות וטריפות, שקצים ורמשים ככשרים - כולל הארוע הזאה. והרבה יהודים נכשלו, רחמנא ליצלן.

אני לא מאשים כלל את הגוי. הוא היה גוי טוב. מה הכוונה "גוי טוב"? גוי שהוא מתנהג בהתאם, שהוא עצמו אוכל ומאכיל נבלות וטרפות, הוא גוי טוב. הוא עשה בדיוק מה שגוי אמור לעשות.

אבל איפה הוא מארגני הארוע? איפה הוא היהודים שהגיעו לסעודת אחשוורוש? איך התיישב לאכול מה'דבר אחר', היין נסך, הסטייקים בחמאה ושאר שרצי הים, בלי שיבררו וידברו עם המשגיח ובעל המכשיר לפני שמתיישבים לאכול?

הסיבה היחידה שהגוי ידע שהמעשה שלו יעבור, הוא בגלל שידע שאף אחד לא מתעניין באמת. וכך כמעט היה גם באירוע הזה - אלמלא אותם אנשים ספורים ששאלו שאלות.

אירועים מזעזעים כעין אלו לא מתרחשים רק באיזה מקום נידח בפלורידה הרחוקה, אלא גם ליד הבית. כשכנפתחות 'צ'ולנטיאדות' - דהיינו כל אחד שמתחזק לו להיות מיליונר בין לילה, מציב ברחוב, או לא ברחוב, סיר צ'ולנט מהביל עם "הרבה בשר" וקוגלים וכבד. וקהל קונים בלי לשאול שאלות בסיסיות.

הריח המשקר או משקר - מקהה את החושים, ופתאום סומכים בענייני כשרות על אנשי שלעולם לא היינו סומכים עליהם בשמו דבר אחר. שוב, איני מאשים את המוכרים והמכשילים הם צריכים פרנסה, נו אבל הקונים, מתברר שהחלק העיקרי ב'הכשלה' רובץ על כתפיהם.

אומרים שהאדמו"ר דברי יואל מסאטמאר זצוק"ל ראה בבואו לארצות הברית את שלטי הניאון מעל החלונות (כיום הוחלף ללדים) ואלו היו מהבהבים ומכריזים "בשר כשר". והרבי בפיקחותו הסביר בדרך מליץ שהשלט מהבהב משום שגם הבשר לפעמים כשר ולפעמים לא.

ובכן ברוח זו נשאל אנו: האם הטעם הזמני של מוצר שכשר או אולי לא כשר שווה את הכישלון הנורא?

על כל אחד שקונה במקומות כאלה ללא כשרות אמיתית וסומך פתאום על הזקן של המוכר או על החוסר זקן של המוכר - שיידע שיש סיכוי שהוא לא רק חוטא, אלא גם מחטיא את הרבים.

וזאת עלינו לדעת כי האשמים במקרים הללו הם אנחנו - כל אחד מאיתנו שמתפשר, שלא שואל, שלא בודק, שסומך על "זה נראה בסדר" או "כולם קונים שם". אנחנו האשמים כשאנחנו לא לוקחים אחריות על מה שמכניסים לפה.

לפני שמתיישבים לאכול - שואלים. לפני שקונים - בודקים. ולא מסתפקים בשלט מהבהב או בריח משכר/משקר. הכשרות היא אישית של כל אחד ואחד.