האדמו"ר משאץ אשדוד במאמר חריף: "תפסיקו לדאוג לנו; הסתדרנו אלפי שנים בלעדיכם"

האדמו"ר משאץ אשדוד פרסם מאמר דעה חריף בו הוא פונה להנהגה בישראל ומבקש "להפסיק לדאוג" לציבור החרדי.

המאמר, שפורסם על רקע המתיחות סביב נושא הגיוס וסגירת מירון בל"ג בעומר, כולל ביקורת נוקבת על מה שהאדמו"ר מכנה "דאגה מדומה".

וכך הוא כותב:

"מסופר על הגאון רבי עקיבא איגר זי"ע, שהגיע פעם לביקור בוורשה, בירת פולין. ראש הקהילה הזמין אותו לבקר בבית המדרש המקומי, כדי שיתרשם מהלמדנים ויבחן אותם. רבי עקיבא איגר עשה כך. הוא נכנס לבית המדרש, ראה את כל הלמדנים, והחל לבחון אותם על הגמרא שלמדו באותה עת. איש מהם לא ידע להשיב על שום שאלה. עבר להלכה - ושוב אותו הדבר. פרשת השבוע - גם כן. הגאון כבר הבין באיזה סוג של למדני 'ליבה' מדובר. "אז חשבון אתם כן יודעים?" שאל. "בוודאי!" ענו כולם. "אם כך," אמר להם, "אולי אתם יודעים איזה יום סופרים היום בספירת העומר?". אך גם את התשובה לשאלה הזו הם לא ידעו.

הסיפור הזה מזכיר לי את הדאגה המרובה שאחינו החילונים דואגים לנו, ליהודים לומדי ושומרי התורה והמצוות. הם חרדים לגורלנו, ומפצירים שנעזוב את הישיבות ולימוד התורה, ונלמד רק חשבון וכל מיני דברים אחרים, כדי שלא נהיה עניים ותהיה לנו עבודה. אז קודם כול, תודה רבה על הדאגה.

אבל לא תודה. אנחנו מבקשים שתפסיקו לדאוג לנו.

דאגו לבריאותנו בקורונה וסגרו את בתי הכנסת, החדרים והישיבות.

בתחילת המלחמה, מרוב דאגה, סגרו לנו את כל מוסדות החינוך - דאגה שאותה לא הרעיפו, משום מה, על מאות מפגינים בכיכר המדינה, שקיבלו אישור להפגין.

משום מה לא ראינו את הדאגה הגדולה לקונים בקניונים שנשארו פתוחים, גם כשסגרו את תלמודי התורה והישיבות מרוב 'דאגה'.

ושוב השבוע מרוב דאגה לשלומנו, דאגו לסגור את מירון.

משום מה, רק מה שקשור לתורה ולעבודת השם נוגע לליבם וגורם להם לדאוג ולסגור, פן יאונה לנו כל רע חלילה. הם יודעים לדקלם את "ונשמרתם", "צער בעלי חיים" או "איש באמונתו יחיה, אבל שוכחים שמה שבאמת כתוב הוא "וצדיק באמונתו יחיה".

בזאת אני אפוא מקבל על עצמי לשמש כשליח ציבור של כלל היהדות החרדית, חינם אין כסף, ולפנות לכל האחים החילונים ולאנשי הדת"ל שמשתפים איתם פעולה ואומר: לא תודה. תפסיקו לדאוג לנו. הסתדרנו מצוין בלעדיכם אלפי שנים, וכך יהיה גם עכשיו ובעתיד. מרוב 'דאגה' כזאת, יכול לקום פוליטיקאי שמחליף את דעותיו תדיר יותר מהחלפת גרביים, ולהכריז שכל חייל שנהרג - זה בגלל לומדי התורה, עפרא לפומיה. גם אם כולם יודעים שהוא מחליף דעות כל חמש דקות, במקרה של הסתה כזאת הנזק כבר נעשה. ופתגם החכם: כשטיפש זורק אבן לבור, גם עשרה חכמים לא יוכלו להוציאה".

בהמשך המאמר, האדמו"ר משתמש במספר סיפורים אישיים להמחשת טענותיו, כולל עימות בנמל תעופה וסעודת שבת בשנחאי, בהם הוא טוען שנתקל בדאגה "מיותרת" לאורח חייו החסידי.

פעם ישבתי בנמל תעופה בעולם. על ספסל מולי ישב ישראלי, שבראותו את הלבוש החסידי שלי הכולל גם 'קורצע הויזן' (מכנסיים קצרים וגרביים הקשורות בחוט), התחיל לצעוק עליי שזה מסוכן - "עוצר את הדם", וכל החילונים שלידו הנהנו בהסכמה. עניתי לו בפשטות: "לא ביקשתי שתדאג לי, ואתה יכול להפסיק כרגע".

ועוד סיפור על 'דאגה': ישבתי פעם בסעודת שבת בשנחאי. כרגיל, מגיעים לשם יהודים חילונים - או בשביל הארוחה בחינם או כדי להרגיש קצת שבת שאין להם בבית. בראותם אותי - רב עם שטריימל ובגדי שבת, אני כמובן הופך מיד ל'דובר החרדים'. אחד מהם התחיל להסביר לי כמה לימוד התורה מביא עוני, ושאנשים צריכים ללכת לעבוד כדי שיהיה להם פרנסה ואוכל.

עניתי לו: תפסיקו לדאוג לנו. אנחנו מסתדרים מצוין. מרוב הדאגה שלכם, אתם מרעיבים ילדים ונשים שכן עובדות קשה להביא טרף הביתה. מרוב דאגה לקחתם את המעונות, אז נשים מוותרות על יציאה לעבודה כי הפכתם זאת ללא משתלם. מרוב דאגה אתם מבטלים את ההכרה ברישיונות נהיגה שמקלים על משפחות גדולות וחוסכים להן את הנסיעה באוטובוסים. אז כשליח ציבור של לומדי התורה, אני אומר שוב: לא תודה. תפסיקו לדאוג לנו.

נחמתו היא רק בכך שתורת מגן לנו, וכדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק. שהלא את המצב של לומדי התורה כיום בהחלט ניתן להגדיר כ'שעת הדחק'".

האדמו"ר מסיים במסר של ביקורת עצמית: "אנו נכשלים בכך שחסרה לנו הסברה. אילו השקענו בהסברה מתאימה על חשיבות התורה והמצוות ועל כך שהיהדות שומרת עלינו, היינו חוסכים הרבה 'דאגות' כאלו ואחרות".