"סבתא סורגת" גירסת אשדוד: סבתות סורגות כובעים לחיילים  

נותנות חום לחיילים: מאות נשים ונערות הצטרפו בימים האחרונים לחמ"ל הסריגה של אשדוד, שהוקם במרכז הקהילתי נווה יהונתן לקראת החורף, וכולן סורגות במרץ כובעי צמר ומחממי-צוואר לחיילות ולחיילים המשרתים בקווי הלחימה סביב עזה ובגבול הצפון, כך מדווח ynet בכתבה נרחבת תחת הכותרת "המחמם הרשמי של החורף".

בימי שגרה התקיימו במרכז הקהילתי סדנאות סריגה בהשתתפות של כמה עשרות נשים. עם התחלת הלחימה בדרום פתחה מנהלת המרכז חגית ענתבי את שעריו לאיסוף בגדים ונעליים למען האזרחים שפונו מיישובי העוטף, וביחד עם הפעילה החברתית גילה קליין ונשות "גדולות מהחיים" הפך המרכז למוקד של איסוף מזון וציוד גם ללוחמים בקווי הלחימה.

גם סדנאות הסריגה שפעלו במרכז התגייסו לתרום את חלקן, וקהילת הסורגות החלה מייד לסרוג 'בובות אל-דאגה' לילדי העוטף ולילדים עם צרכים מיוחדים, וכן מאות לבבות עם דגל ישראלי לטובת מיצג ענק להשבת החטופים.

במהלך נובמבר, כשהיה ברור שפעילות הלחימה תימשך לתוך ימי החורף הקרים, הוחלט לשדרג את סדנאות הסריגה, להקים "חמ"ל סריגה עירוני" ולהגביר את קצב התפוקה. החברה העירונית לתרבות ופנאי אשדוד רכשה כמויות גדולות של צמר לסריגת כובעים ומחממי-צוואר לחיילים ולחיילות, ורתמה את מנהלת בית הספר המיתולוגית באשדוד, רונית זוהר, לעודד סורגות וסורגים להצטרף לחמ"ל. זוהר, דמות מוכרת בעיר, היא סורגת מקצועית ומדריכת סריגה בכירה. היא צילמה סרטונים המסבירים בפירוט כיצד נכון לסרוג בקלות את הפריטים הדרושים. אלה הופצו ברשת - ובן-לילה הצטרפו מאות נשים לקהילה, המונה היום יותר מ-400 סורגות פעילות ומדי יום מצטרפות עוד סורגות חדשות.

הסורגות מוזמנות לסרוג ביחד, פיזית, במפגשי החמ"ל במרכז הקהילתי, או לקחת הביתה צמר והוראות סריגה, ולמסור את הפריטים המוכנים לאיסוף ולמשלוח. לכל הכובעים והפריטים המוכנים מצורפת התווית "אשדוד סורגת אהבה", ולאחר מכן הם נארזים ונשלחים בידי מתנדבים למוקדי איסוף הציוד לחיילים והחיילות בשטח.

קבוצה של אחיות מבית החולים "אסותא" בעיר, שסרגו בעבר בובות תמנון חינניות לתינוקות באינקובטורים במחלקת הפגים, הסבה זמנית את פעילותה לטובת סריגה לחיילים ולחיילות. את המסרגות וחוטי הסריגה הן טומנות בכיסי החלוקים שלהן, ובכל הפסקה במשמרות הלילה הארוכות שלהן הן שולפות את המסרגות ומתקדמות בעבודה

בין מאות הסורגות יש נשים מבוגרות וצעירות, ותיקות ומתחילות, שנהנות לסרוג ביחד. קבוצה של אחיות מבית החולים "אסותא" בעיר, שסרגו בעבר בובות תמנון חינניות לתינוקות באינקובטורים במחלקת הפגים, הסבה זמנית את פעילותה לטובת סריגה לחיילים ולחיילות. את המסרגות וחוטי הסריגה הן טומנות בכיסי החלוקים שלהן, ובכל הפסקה במשמרות הלילה הארוכות שלהן הן שולפות את המסרגות ומתקדמות בעבודה. גם רופאה בכירה מגיעה לחמ"ל הסריגה, ומדי פעם מצטרף למעגל הסריגה גם גבר מזדמן. החברה העירונית לתרבות חילקה חבילות צמר גם בבתי אבות בעיר, ורתמה את הקשישות לחמם את החורף של הלוחמות והלוחמים. שם נערכות גם הדרכות אישיות, שמייצרות ערך כפול לקשישות - שיחה בחברה ותעסוקה.

"הסריגה משפרת את היכולות הקוגניטיביות, מרגיעה, תרפיוטית, מעניקה תחושת סיפוק וגאווה, מפתחת יכולות ריכוז ודיוק, וכמובן קואורדינציה", מסבירה רונית זוהר את נפלאות הסריגה. "אם סורגים בבית - אין חדשות. שמים מוסיקה טובה ברקע ומתמסרים לסריגה". 

את החמ"ל העירוני מובילות כמה סורגות-על, שמייצרות מדי פריטים רבים חדשים, וכל אחת מהן אישה מרגשת בדרכה, וכולן מחוברות רגשית ומשפחתית למשימה. קרול און, בת 44, מנהלת מחלקה בחברת ספנות, סורגת טרייה יחסית, אמא לשלושה בנים, מביניהם התאומים איתי ורואי הם חיילים. חנה כהן, בת 64, מורה בגמלאות, סורגת חברתית פעילה מאוד. רוזה אליזרע, בת 61, סורגת מגיל 12, שבנה ושני אחייניה מגויסים מאז ה-7 באוקטובר. יהודית דוד, בת 61, גם היא סורגת מגיל 12, גננת בחינוך המיוחד, שהחתן שלה משרת בצבא. מרגלית פלור, גמלאית משרד החינוך, סורגת מילדות, שבמשפחתה יש שלושה חיילים. וגם ולרי גרינברג, בת 55 מרצה למתמטיקה, סורגת יחד עם חמותה, ריטה בת ה-80, ואור הדדי אהרון, רפלקסולוגית, שאוהבת לסרוג כי הסריגה מפיגה את המתח והלחץ מהמצב.

אנסטסיה סיבין מאשדוד החלה לסרוג רק לפני כמה חודשים, כשהכינה בובות תמנון למחלקת הפגים. כשהחלה המלחמה היא חוותה חרדה גדולה. פחדה לצאת מהבית, לפתוח חלונות. היא הלכה לטיפול והפסיכולוגית שאלה אותה מה נותן לה מוטיבציה. אנסטסיה סיפרה על הבובות שסרגה, והסבירה שהיא לא יכולה לסרוג יותר, מכיוון שכאשר היא סורגת, היא מכניסה את הרגשות שלה לתוך המלאכה, והיא לא רוצה להעביר לילדים רגשות שליליים.

הפסיכולוגית הציעה לאנסטסיה לסרוג בובות לילדי העוטף, שחוו חרדה גדולה מאוד וחשופים היום לרגשות קשים. היא אימצה את הרעיון, סרגה מייד חמש בובות, ואז גילתה את ההודעה על חמ"ל הסריגה העירוני. חגית ענתבי גילתה הבנה למצבה, ובמקום שהיא תגיע לחמ"ל, משימות הסריגה התחילו להגיע אליה - מ'בובות אל דאגה' ועד כובעים ומחממי-צוואר ללוחמים. "הסריגה מרגיעה אותי", היא אומרת. "הידיעה שאני סורגת ועוזרת כך למישהו שמצבו מורכב נותנת לי כוחות להתמודד".