עלייתו של יחיאל לסרי בזכות התמיכה החרדית  // חוזרים לעבר

היה זה בחודש חשוון תשס"ח, לפני 14 שנה. בדירה צנועה בקריית פיטסבורג שאז פעלו בה משרדי ארגון 'רחשי לב', התכנסה חבורת עסקנים מהציבור החרדי באשדוד. באותה פגישה עליה נספר, נכח גם אדם שלא היה מוכר אז לרבים מהציבור החרדי בעיר, אך בתקופה הקרובה לא יהיה ילד חרדי שלא יכיר את דמותו: היה זה יחיאל לסרי.

לסרי, אז חבר מועצת העיר שהחזיק בתפקיד הבכיר של יו"ר וועדת הכספים בעיר, הסתמן באותם ימים לראשונה כגורם שיכול להוות משקל נגד לראש העיר העוצמתי ומי שאשדוד הפכה לשם נרדפת לתארו – אינג' צבי צילקר ז"ל. אמנם, צילקר נחשב גם אז למועמד שביכולתו להביס כל מועמד אחר, ובכל זאת, נראה היה שהפעם זה יהיה שונה.

לסרי, שכבר התמודד פעם אחת מול רה"ע צילקר והוא נכשל, נתפס אז כבעל סיכויים טובים לאחר שבכירי העיריה שנחשבו קודם לכן לעושי דברו של צילקר, ערקו לפתע לכיוונו של לסרי. בין היתר היה זה אילן בן עדי, היום המנכ"ל הכל יכול של העיריה, ומי שכיהן קודם לכן כגזבר העיריה וכיד ימינו של צילקר, שהתייצב לפתע לימינו של המועמד החדש.  

ובכל זאת, עד הרגע האחרון לסרי נתפס כקוריוז. במהלך 33 השנים האחרונות היה זה צילקר שהצליח להביס פעם אחר פעם את אוייביו הפוליטיים, כשהוא קוטף את ראשות העיר בכל מערכת בחירות, כשלמעט פעם אחת שבה הובס אך הוא חזר מיד לאחריה – הוא החזיק בתפקיד במשך יותר משלושה עשורים רצופים.

ואכן, צילקר נתפס כראש עיר מוצלח, שהצליח לקדם את העיר בכל היבט. בניגוד לראשי ערים אחרות ששקעו, מיד עם היבחרם, בחלוקת טובות הנאה למקורביהם על חשבון הקופה הציבורית (בל נשכח שאז עוד לא נולד ירון זליכה, החשכ"ל, שהצליח לעשות סדר יחסי בקופה הציבורית), צילקר, מהנדס בהשכלתו, הצליח לנתב את המשאבים העירוניים ולתרגמם לקידום ולפיתוח העיר שמיצבה את עצמה כאחת הערים היפות, המבוססות והגדולות בישראל.

פרט לכך, נהנה צילקר ממאגר כח עצום. ציבור עולי בריה"מ שנאמד אז בעשרות אלפי קולות ראה בצילקר, שהגיע בכלל ממשפחה חרדית ירושלמית (בילדותו למד ב'חיי עולם') אחד משלהם, אולי בשל שפת האידיש העסיסית שאותה לא שכח ובה היטיב לעשות שימוש בפרט בימים של מערכות בחירות. כך או כך, צילקר הגיע לאותה מערכת בחירות כשהוא בטוח בנצחונו, נכון לקטוף שוב את התפקיד ולמלא תקופת כהונה נוספת.

אך אותה פגישה שהתקיימה במשרד 'רחשי לב', קטעה לו את התוכניות.

פגישה חשאית

מי היו משתתפיה של אותה פגישה חשאית? לסרי הגיע למקום יחד עם סגנו, ומי שעד עצם היום הזה נחשב לאיש סודו – עו"ד גבי כנפו. שותפיו לשיחה היו: הרב ראובן גשייד, יו"ר 'רחשי לב' שנחשב לאדריכל המהלך, הרב מרדכי ליברמן, אז חבר מועצה מטעם 'יהדות התורה' ועמו הנציג השני ברשימה הרב אפריים וובר, הרב יעקב דוד רוזנבוים מעסקני הסיעה המרכזית, וכן עסקן חדש ששמו לא היה מוכר עד אז – הרב יעקב טסלר.

החבורה רקמה אז את ההסכם שעל בסיסו נחתם ההסכם הקואליציוני בין הסיעות, כשהוא קבע כי מה שיאפיין את החבירה תהיה שותפות. את המילה הזו יזכיר לסרי פעם אחר פעם בשנים הבאות: "החרדים", יאמר, "הם לא תומכים. הם שותפים".

אך היתה זו פגישה שניה. קודם לכן נסגרו הפרטים בין המועמד החדש לבין יו"ר סיעת ש"ס. באותן השנים עמד בראשותה של סיעת ש"ס  יו"ר צעיר ודינמי, ומי שזוהה כהבטחה הגדולה של ש"ס. היה זה הרב עמרם כנפו, שמונה כיו"ר הסיעה המקומית במקומו של הרב עובדיה דהן. כנפו, עד לא מכבר מנכ"ל 'אל המעיין' ומי שנמנה (גם בימים בהם עמד בראש ש"ס יו"ר אחר, אלי ישי) על שורת נאמניו הקרובים של הרב אריה דרעי, זיהה את הפוטנציאל הטמון בשילוב עם המועמד המרוקאי החדש, והוא החליט להמר על כל הקופה.

וההימור הצליח. עד אז, נתפסה הנציגות החרדית (שקודם לכן הורכבה מסיעה אחת, שס"ג, ורק קדנציה אחת קודם לכן היא פוצלה ל2 סיעות נפרדות) כסרח עודף.

לרוב לא היתה 'אגודה' בקואליציה, וגם אם היא נכנסה לפרקי זמן קצובים, היה זה תמורת פירורים שניתנו לה בדמות הבטחות לתקציבים עירוניים זוטרים. על תיק משמעותי לא היה מה לדבר, וגם החברות בקואליציה בדרך כלל לא החזיקה מעמד לאחר שהתרחש ארוע של חילול שבת או כל ארוע אחר דומה שגרר בהכרח את ההיפלטות לאופוזיציה. אך הפעם ניצבה הנציגות החרדית על פרשת דרכים. הפצעתו של המועמד החדש הצליחה להביא עמה בשורה בדמות שינוי אפשרי.

והשינוי הזה הפך לדרמה של ממש באותה מערכת בחירות של 2008.

בעקבות ירושלים

ההסכם שנחתם בין הסיעות החרדיות ללסרי, נשמר בחשאיות. מתי מספר ידעו ממנו, ובזירה החרדית שעד אז היתה מנומנמת יחסית, הצפי היה שהציבור החרדי יתן שוב את קולו לצילקר. ואכן, לצפי הזה היה על מס להתבסס, בעיקר בשל הכרת הטוב.

אחרי הכל, אי אפשר היה לשכוח כי צילקר היה זה שבתקופתו נפתחו שערי העיר בפני הציבור החרדי, ובעוד ראשי ערים אחרות ניסו למנוע את הקמת הקריות החרדיות בתחומן, צילקר היה זה שקלט בזרועות פתוחות את המתיישבים החדשים, 20 שנה קודם לכן, שהורכבו מחסידי גור ובעלזא שהגיעו לעיר. את אותה זכות ראשונים לא שכחו לו התושבים, ואכן לא חסרו מובילי דעה מקרב הציבור החרדי בעיר שסברו כי גם אם במהלך השנים צילקר הפנה גב לציבור החרדי, אך את אותה זכות אין לשכוח לו.

מעבר לכך, במהלך השנים נוצרו שיתופי פעולה מקומיים בין הציבור החרדי לצילקר, כמו למשל איוש תפקיד הממונה על החינוך החרדי – תקן זוטר שפעל בתוך מח' החינוך העירונית – בידי הרב משה דירנפלד נציג בעלזא, או מינויו של הרב חיים ברודזק לתפקיד גזבר המועה"ד. בשל אותם שיתופי פעולה היו רבים שסברו כי יש להמשיך ולשמר את הקשר עם ראש העיר שככל הנראה יכבוש את הכיסא גם הפעם, ולא להמר על מועמד חדש שספק אם יצליח ואזי הנקמה שתגיע מצד צילקר, אם יצליח להביסו, תהיה קשה וכואבת.

אך אלו שהשתתפו באותה ישיבה סגורה במשרד 'רחשי לב', סברו שגם אם מדובר בדרך חדשה – אך הדרך ההיא מבשרת על עידן חדש.

המודל שעמד נגד עיניהם היה המודל שהתרחש בעיריית ירושלים מעט יותר מעשור קודם לכן, אז חברה הנציגות החרדית – בראשה עמדו מרן ה'פני מנחם' מגור זי"ע והגרי"ש אלישיב זי"ע – לראש העיר אהוד אולמרט, כשיחד עמו הם הדיחו את רה"ע המיתולוגי טדי קולק מכיסאו והמליכו את אולמרט, כשמאז הפכה הנציגות החרדית לחלק מההנהגה העירונית.

גם באשדוד, הם סברו, הגיע הזמן שנפסיק להסתפק בפירורים שיזרקו לנו, ונתחיל לאייש את עמדת הקטר ולא לשבת בירכתיים, בקרון הנגרר.

מסיבה זו, הדיווח על ההוראה להצביע ללסרי נשמרה בחשאיות עד ליום הבחירות עצמו. ביום זה פורסמה הוראת הרבנים לפיה יש להצביע ללסרי, ואכן הציבור נתן את קולו בהמוניו למועמד החדש.

בליל הבחירות, כשישבנו במטהו של לסרי, ניתן היה להבחין בפנים המכורכמות שלימדו על כך שהקולות שהגיעו מכל רבעי העיר הזרימו עוד ועוד פתקים צהובים לרשימתו של צילקר. אך הצפי היה שהקולות שיגיעו מהרבעים החרדיים יכריעו את הכף, ולטובה.

וזה קרה. בחצות הלילה החלו להגיע הקולות מהרבעים החרדיים, כאשר שם נצבעו קלפיות שלימות בפתקי 'לסרי'. למחרת בבוקר, נרשם עידן חדש בעיר: יחיאל לסרי הפך לראש העיר אשדוד, כשהוא מחליף את קודמו בתפקיד צבי צילקר. הניצחון הוכרע על חודם של אלפי קולות בודדים, כשלא היה ספק כי לולי התמיכה החרדית – התוצאות היו שונות לחלוטין.

מטפסים לצמרת

יאמר לזכותו של לסרי, שבניגוד לראשי ערים אחרים שהפכו את עורם מהרגע שבו הם איישו את התפקיד, לסרי לא שכח את הבטחתו.

הוא חזר שוב ושוב על אמירתו לפיה: "החרדים הם שותפים". כך, מיד לאחר הבחירות הוקמו שני אגפים חדשים בעיריה: האגף לחינוך חרדי שהפך עצמאי יחסית ולא סרח עודף של מח' החינוך (לימים תוקם, ברוח האחדות החרדית הארצית, מחלקה נוספת: מחלקה לחינוך תורני – עבור המוסדות הספרדיים), וכן המחלקה לתרבות תורנית שאף היא פוצלה ברבות הימים ל'מורשת' בראשותו של נציג ש"ס, ו'מאוגדים' בראשותו של נציג אגו"י.

וגם בחלוקת התפקידים נהנו החרדים, לראשונה, מעמדות מפתח. בקומה החמישית שבעיריה נחנכו לשכותיהם של ממ"ק רה"ע הרב עמרם כנפו מש"ס שאף החזיק בתפקיד העוצמתי של יו"ר הוועדה לתכנון ובניה, וסגרה"ע הרב מרדכי ליברמן מאגו"י.

כך, חמישה עשורים לאחר הקמתה של העיר אשדוד, וכשלושים שנה לאחר שניטעו בה הקריות החרדיות, הפך הציבור החרדי לחלק מהנהגת העיר.

דרך ארוכה

אותו שיתוף פעולה שבין רה"ע לסרי לבין הסיעות החרדיות נמשך לו מזה שלוש קדנציות, כאשר מטבע הדברים היחסים ידעו עליות ומורדות (הקיטוב אירע בעיקר על רקע פתיחת 'ביג') אך ניתן לסכם שבשורה התחתונה, לסרי הוכיח את עצמו כמי שעומד בדיבורו, והוא שמר על יחסי 'שותפות' מלאים עם הציבור החרדי.

מסיבה זו, בכל 3 מערכות הבחירות האחרונות, הציבור החרדי נותן את קולו ללסרי, וכך הוא גורף את הניצחון פעם אחר פעם, אם כי בכל פעם ברוב דחוק שמושג אך ורק בזכות התמיכה החרדית.

עם זאת, במהלך השנים, לסרי הוכיח את עצמו גם כפוליטיקאי על, לאחר שהצליח לא פעם לדלג מעל גבי הנציגים המקומיים ולסגור קצוות עם המנהיגים הפוליטיים במישור הארצי, כמו דרעי או ליצמן, וכך גם בבתי האדמו"רים והרבנים. גם הפעם, לאחר שהתמיכה העתידית בלסרי (לפחות מצד ש"ס) עומדת תחת סימן שאלה, ניכרת עליונותו של לסרי בכך שהצליח לחדור למקומות בהם מתקבלות ההחלטות. כך שדרכם של אלו שמנסים להביא את שיתוף הפעולה הזה לקיצו – קשה בהרבה.

כך או כך, גם אם מוקדם לנבא למי יצביע הציבור החרדי במערכת הבחירות הבאה, סביר להניח כבר כעת שאם לא יתרחשו ארועים דרמטיים, הקול ינתן שוב ללסרי. ואם כך יהיה – אזי גם הפעם, כמו בפעמים הקודמות, הבחירות יוכרעו שוב לטובתו, רק בשל תמיכתם של הבוחרים החרדיים.