מתי התרחש 'משפט הכותל'? יריעה היסטורית לרגל ט' באב

ליל תשעה באב, הכותל המערבי. מאות איש ישובים על המרצפות הקרות, עטופים בבגדי אבל ומספד וספר קינות ביד. ילדים לצד הוריהם, מבוגרים וצעירים, באים לשפוך את צקון לחשם בכותל הדמעות. בחשכת הלילה מופיעה על פני הכותל והמתפללים יונה לבנה, סמל של כנסת ישראל, פורשת כנפיה והומה בקול עצוב כמשתתפת בבכי המקוננים על חורבן המקדש. אבני הכותל מתכסות טיפות טללים, שעל פי המקובל, אלו הן דמעות האבנים, הבוכות יחד עם ישראל.

ביום נוגה זה, נוהרים יהודים רבים אל הכותל המערבי. אט אט מתמלאת הרחבה באנשים ושליח הציבור מתחיל לקונן: "רבתי בגויים, שרתי במדינות הייתה למס". הדמעות ניגרות, הלב נמס. לפעמים נדמה כי תוכן הקינות אינו רק נחלת העבר. המקונן התכוון אף לעתידות. כשהקינות נאמרות במנגינת הנהי, צפות  ועולות המחשבות. איש איש וקשייו, הפרט והכלל בצרותיו שלו, מתרפקים על אבני הכותל בתפילת לחש שיאמר לצרותינו די.

אולם בניגוד לימינו שהתפילה בכותל המערבי מתנהלת כמעט באין מפריע, בעבר הלא רחוק הוערמו קשיים שחזרו ונשנו על כניסתם של יהודים לכותל המערבי. בתקופה שלפני 150 שנה חווה הכותל המערבי התנכלויות רבות מצד המוסלמים באזור שהקשו על יהודי ארץ ישראל להתרפק על האבנים הקדושות באין מפריע.

אחד הזיכרונות הקשים המלווים את אירועי ההתנכלות בכותל המערבי הוא סיפור ביקורו של רבי משה מלעלוב זי"ע בכותל המערבי שעלה לו בחייו.

שנים רבות לפני עלייתו כבר עמד רבי משה מלעלוב בקשר עז עם תושבי ירושלים. בשעת פרידתו מצדיקי הדור לפני עלייתו נתבקש על ידם כי מיד עם בואו לארץ יפתח בתפילה ולא ינוח ולא ישקוט עד אשר ייפתחו שערי רחמים לקרב קץ ישועה. חסידים ואנשי מעשה קידמו את פניו והזמינוהו למרכזי החסידות בצפת ובטבריה אך ליבו של רבי משה היה נתון לירושלים.

לאחר ביקור חפוז בצפת עלה לעיר הקודש ומיד עם בואו ביקש לבקר כותל המערבי לשפוך שם את צקון לחשו. בן 74 היה רבי משה, חלש ודאוב מטלטלות הדרך, אך לפי דרישתו הנמרצת נטלוהו בניו על כפיים כדי להביאו אל הכותל המערבי, המקום אליו ייחל פניו.

אולם אז אירע הנורא מכל. השכנים הערבים גילו את המשלחת ורגמו את אנשיה באבנים כבדות. המשלחת נסה על נפשה ורבי משה מלעלוב, שנפצע אנושות, לא הצליח למלא את משאלת ליבו.

לגודל הטרגדיה, בו ביום, י"ג טבת תרי"א, השיב רבי משה את נשמתו ליוצרה והובא למנוחות בעיר אשר אהב למרגלות הר הזיתים וסמוך לקבר זכריה הנביא, ומשם עיניו פקוחות לעבר חומתה המזרחית של ירושלים והר הבית.

במשך הדורות הבאים שימשה עמידתם של שומרי החומות בירושלם על משמר הכותל המערבי בין הנימוקים החזקים לתבוע את עזרתם של בני חו"ל, ובאחת התקופות, הקשות ביותר לירושלם פרסמו פרנסי הישוב ספר "חרבות ירושלים", שנועד להשיב על טענות האומרים כי "יותר טוב היה לצאת מירושלם מלהכניס עצמנו בעובי החובות" והוא מפרט שם כמה סיבות לכך, ואחת מביניהן היא:

"כי הנה אלוקינו זה קווינו לו עומד אחר כותלנו, לא זזה שכינה מכותל מערבי, להשגיח על כל צרכי בני ישראל בכל, מקום שהם, ואם ה' יתברך מאהבה אותנו נתאווה לדור עמנו במקום הקדוש הזה, אף על פי שהוא רואה גויים מרקדים בהיכלו, ואיך יעלה על לב איש אשר בשם ישראל יכוונה, שזיכהו האב הרחמן להסתופף בביתה, לעזבה ולהפריד ממנה משום דררא דממונא, ולהניחה ח"ו שכולה לגלמודה".

במכתבים שהיו מריצים לגולה היו ראשי קהילת ירושלם מציינים את ההוצאות הדרושות למניעת הפרעות לתפילות ליד הכותל, והדברים מתועדים במסמכי הקונסוליה הבריטית בירושלים, וכפי שמעיד החוקר בצלאל לנדוי. "עם פרסומם נודע כי נוסף על המסים הרשמיים ששילמו לשלטונות שולמו 300 לירות שטרלינג לאפנדי ערבי אחד, שביתו היה סמוך ליד הכותל כדי שלא יפריע למתפללים", סיפר.

וכן סיפר ג'יימס פין, ששימש כקונסול הבריטי בירושלם בראשית המאה השביעית, כי למרות הברקות של חלוקת כבוד מצד השלטונות לרבנים הראשיים של העדה היהודית היו היהודים מושפלים על ידי תשלום קצבות לסחטנים מוסלמיים מבני המקום, ואף הוא מזכיר אותו תשלום לאפנדי השכן.

 ללא זכויות

זקן עסקני ירושלים הרב מנחם פרוש ז"ל שוחח לפני כ-18 שנה עם עיתון 'המחנה החרדי' וגולל את מאורעות אותם ימים ראשונים.

"הציבור המוסלמי ששהה בארץ באותה תקופה, ערער על זכותם של היהודים להביא לרחבת הכותל רהיטים וחפצים, מחשש שהמקום יהפוך לבית כנסת יהודי" סיפר ר' מנחם, "היה זה לראשונה על פי החלטת הפרלמנט הטורקי בחודש חשון תרע"ב, אז נקבע כי אין ליהודים זכויות כלשהן על הכותל ועל הרחבה שלידו, פרט לזכות להתפלל. בהחלטה זו אף נאסר עליהם להביא לרחבה ספסלים, מחיצות, ספרי תורה ומנורות. יהודי ירושלים שהורגלו להתרפק על אבני הכותל במשך שעות, נאלצו איפה לקצר את שהותם במקום בשל התנאים הבלתי נסבלים".

למען הדיוק, בתחילת ימי השלטון הטורקי הוכרה זכותם של היהודים להתפלל ליד הכותל המערבי באין מפריע, אך לרוב נהגו היהודים לפקדו רק כדי לקונן על החורבן, כגון בעת תיקון חצות, ולהתפלל לידו תפילות אישיות אך לא את שלוש התפילות הקבועות מדי יום – שחרית, מנחה וערבית. היה זה מפני שהרחבה שלפני הכותל נוצלה למעבר הולכי רגל וכן אי אפשר היה להשאיר את תשמישי הקדושה במקום הפרוץ לכל.

בסוף תקופת השלטון הטורקי החלה הנוכחות היהודית ברחבת הכותל המערבי הולכת וגוברת, חסידים ואנשי מעשה נהגו להתפלל מדי יום תפילות מנחה ומעריב ברחבת הכותל ובמיוחד תפילת קבלת שבת בימי ששי אחר הצהרים, לפני כניסת השבת.

לעיתים אף הגיעו להסדר עם השכנים הערבים בדבר אחסון אביזרי התפילה ותשמישי הקדושה. לפני כמאה ועשרים שנה תרם הועד הכללי את ההוצאות לריצוף רחבת הכותל. היהודים גם דאגו לשמירת הניקיון במקום. אך כאמור, בשנת תרע"ב, באו הסדרים אלה אל קיצן, ולא ניתן היה לאכסן כל תשמיש קדושה ברחבי הכותל. 

מאוחר יותר, אימצו השלטונות המנדט הבריטי אף הם מדיניות זו כבסיס ל"סטאטוס קוו" ביחס לזכויות היהודים על הכותל ועל הרחבה שלידו. באופן מעשי, הכבידו שלטונות המנדט על היהודים בעניין זה, המשטרה הבריטית הטרידה את המתפללים והגבירה את תחושות הזעם והעלבון. שלטונות המנדט הגיעו להכרה בצורך להסדיר באמצעות מפקחים מיוחדים את סדרי הביקורים של היהודים ליד הכותל המערבי.

הכרחי היה שפיקוח זה יופעל במשותף על ידי הרבנות הראשית והועד הלאומי (הוועד הלאומי היה הרשות המבצעת של אספת הנבחרים הציוניים בתקופת המנדט הבריטי), אגודת ישראל וועד העיר האשכנזי, כדי להשליט מרות על המתפללים. "מעניינת הייתה דעתו של הגרי"ח זוננפלד שהתנגד מלכתחילה לדרישה להפוך את הכותל לבית כנסת", אומר ר' מנחם, "כשפנה אליו הועד הלאומי בשאלה אם יכול הוא להעיד שהיהודים נהגו בעבר להכניס ספרי תורה לכותל השיב: "יודע אני שמעולם לא נהגו לעשות את הדבר הזה, וגם כיום אין דעתי נוחה מזה".

התנכלויות מבית ומחוץ

במשך דורות התאבלו יהודים ליד הכותל על גורל עמם ובקשו על בנין בית המקדש ועל השכנת השכינה בתוכו. החוגים החילוניים רצו אחרי הצהרת בלפור להפוך את הכותל המערבי לסמל לאומי. באותן השנים בלטה התסיסה במיוחד בליל ט' באב כאשר אלפי יהודים חרדים באו בלילה זה אל הכותל המערבי לבכות על חורבן בית המקדש ולעומתם נהרו גם אלפי חילונים, בתערובת וללא צום, בלבוש ובהתנהגות שאינם עולים בקנה אחד עם מסורת הצניעות של היהדות, להזדהות עם העבר היהודי אשר הם, כביכול, ממשיכיו.

"אגודת ישראל חששה מפני המגמה החילונית המבקשת לפגוע בקדושת המקומות הקדושים, ובמכתב ששלח אל מרכז אגודת ישראל לענייני ארץ ישראל בפרנקפורט רומז אבי מורי זצ"ל כי לאחר שרחבת הכותל תהיה בידי החילונים הם עלולים להנהיג שם מנהגים הנוגדים את המסורת" סיפר ר' מנחם. אגודת ישראל דגלה במתינות בחיים עם השכנים הערבים והציעה לוועד הלאומי שיתוף פעולה על בסיס עמדותיה המתונות. הועד הלאומי נענה וגילה נכונות לדיונים בדבר שיתוף פעולה.

אך השקט המעושה לא ארך זמן רב והסטאטוס קוו שנקבע על ידי הממשלה הבריטית הופר. היה זה בשנת תרע"ה הלאומנות הערבית התגברה, ופרצו מאורעות הדמים. בחול המועד פסח תר"פ נוצרה הסכנה לגישתם של היהודים אל הכותל המערבי. בפרוץ המאורעות נהרגו ונפצעו יהודים רבים. בין הפצועים היה אז אחד מגדולי החסידות האדמו"ר רבי מרדכי טברסקי הי"ד שנפטר לאחר יסורים קשים בל"ג בעומר אותה שנה.

ברם לשיאה הגיעה המתיחות בחודש אב תרפ"ט (אוגוסט 1929), כאשר הוקמה מחיצה ליד הכותל המערבי. כותל זה, אשר אומות העולם, ובכללם גם המוסלמים והערבים לא ייחסו לו מעולם כל קדושה, שכן הרשו לשכנים המרוקנים לבנות בתי שימוש על יד הכותל גופו ר"ל, נהפך לכותל מריבה, לסכסך בו בין עם לעם, ולגרום שפיכות דמן של מאות נפשות נקיות וטהורות הי"ד.

על פי הוראות 'המופתי' הידוע לשמצה, החלו השכנים המרוקנים אליהם נלוו ארחי פרחי ערבים אחרים, להצר ולהציק למתפללים שהיו על יד הכותל, בכל מיני אמצעים מחפירים ומבישים דוגמת שלילת מקום ישיבה ארעית מישישים תשושים, העברת חמורים טעוני אשפה דרך חצר הכותל באמצע התפילה, לכלוך הסמטאות וחצר הכותל, ואף טינוף אבני הקודש של הכותל עצמו בגללי בהמה.

וכאילו לא די - טבלה של ה'מודעה רשמית' מטעם מושל ירושלים, שהייתה מסומרת לקיר בכניסה לכותל, שהודיעה באנגלית, עברית,ערבית, גרמנית וצרפתית על זמני התפילה וביקשה מהמבקרים להתייחס בכבוד לאלה העסוקים בתפילה בזמנים הנזכרים, נגנבה ונעלמה, ועל הכל, הסרת 'המחיצה' שהפרידה בין הגברים והנשים, בעצם יום הכפורים.

מעשים אלו זעזעו את לבות היהודים והסעירו את רוחם בכל רחבי עולם, ומבול של מחאות הציף את השלטונות בירושלים ובלונדון. בתשעה באב תרפ"ט (1929) הפגין נוער יהודי ומחה נגד מעשי תעתועים הללו על יד הכותל.

לאור אותה הפגנה יהודית יצאו שליחי המופתי בהסתה נרחבת. אלה שיסו את ההמונים הנבערים, באמרם, כי היהודים גוזלים את מקומותינו הקדושים. למחרת היום, ביום ששי, עשרה באב בשעה שעמדו שם יהודים בתפלה ערכו המוסלמים בחצר הכותל הפגנת נגד. המון פרוע שחזר מן המסגדים שעל הר הבית, פרץ דרך 'פתח הדמים' החדש אל תוך חצר הכותל, הכה יהודים, שבר את השולחן, שעליו קראו בספר התורה, קרע ושרף את ספרי התהילים וסידורי התפילה, וגם את הפתקים הנעוצים בכותל הוציאו ושרפום והשאירו אחריהם תלי אפר וחורבן.

מכאן ואילך נתגלגלו המאורעות במהירות עד שביום ששי יז באב תרפ"ט (29.8.1929), נהפכה כל הארץ לשדה קרב בין המתקיפים הפורעים, לבין היהודים המתגוננים שעמדו על נפשם. משפחות שלימות מחוסרי הגנה נטבחו בדם קר בסביבת ירושלים, בחברון ובצפת ובשאר ערים ומושבות הארץ.

משפט הכותל

עקב מאורעות דמים שהשתוללו בי"ז באב ואשר בהם נרצחו 133 יהודים ונפצעו 340, החלה התקוממות ערבית כללית נגד הממשלה המנדטורית, הממשלה הבריטית מינתה ועדת חקירה פרלמנטרית, בראשותו של סיר וולטר שאו, שנשלחה לארץ לחקור את סיבות ההתפרצויות.

ישבה הועדה כמה ישיבות, שמעה עדויות ונאומים של יהודים, ערבים ואנגלים, וקבעה שיש למנות ועדה בין לאומית מיוחדת שתקבע את זכויותיהם של היהודים והערבים בכותל המערבי. ועדה זו נקראה ועדת הכותל, והיו בה שלושה חברים לא בריטיים, בראשותו של מר אליול לופגרין, מי שהיה לפנים שר החוץ בממשלת שבדיה.

ועדת הכותל המערבי ישבה בירושלים, בימים 23 ביוני עד 19 ביולי עשרים וארבע ישיבות, שמעה חמישים ושתים עדויות מפי אישים של העדות השונות, ועיינו בתזכירים ומסמכים שהוגשו על ידי היהודים והערבים.

בפני הועדה הופיעו משלחות מטעם הערבים ומטעם היהודים. משלחת הערבים מנתה 16 איש, ואילו המשלחת היהודית היתה קטנה - בת 3 אנשים. היו אלה: הרב משה בלוי, מר דוד ילין ועו"ד מרדכי עליאש.

לשם ברור השאלות הדתיות העקרוניות הקשורות בכותל הוקמה ועדת רבנים בת שלושה חברים: שני הרבנים הראשיים הרב קוק והרב יעקב מאיר, ומרן רבי יוסף חיים זוננפלד.

בחלוף הימים, ניסתה ועדת הכותל להגיע להצעת פשרה, ולפיה יערך הסכם שליהודים אין תביעת בעלות על הכותל המערבי, ויש להם זכות להתפלל לידו. הוועד הלאומי הסכים לזאת, בתנאי שיוזכר בפירוש כי אפשרות הגישה תינתן ליהודים. הערבים אף הסכימו לכך, בתנאי שלא תוזכר זכות התפילה אלא אך ורק זכות הגישה של היהודים לכותל המערבי.

אולם להסכמת היהודים על הצעה זו נדרשה לא רק חתימותיהם של הועד הלאומי ואגודת ישראל, אלא גם של שני הרבנים הראשיים ביחד עם חתימת מרן הגרי"ח זוננפלד כנציג הרבנות של אגודת ישראל והעדה החרדית.

בהקשר זה מספר ר' מנחם עובדה מעניינת: "כדי למנוע מן הרבנים גיבוש עמדה משותפת, נקטו אנשי הועד הלאומי בתכסיס ושלחו שלוש משלחות נפרדות לכל אחד משלושת הרבנים באותו זמן. כל אחד מהם נתבקש להשיב להצעת הניסוח הזו, ולהחליט על אתר, בגלל דחיפות הנושא וחוסר הזמן לכנס את ועדת הרבנים".

"בבוא השליחים אל מרן הגרי"ח זוננפלד, כאשר שמע על הצעתם לחתום שאין לנו תביעות בעל על הכותל המערבי, ענה ואמר: איך אוכל לחתום על כך שליהודים אין זכות בעלות על הכותל המערבי? בהחלט לא". מיד שמו חברי המשלחת פעמיהם לרב קוק".

.

"הרב זוננפלד חשש שמא יסכים הרב קוק לנוסח זה, ועל כן שלח את הגבאי שלו לרוץ ולהודיע לרב קוק על תשובתו השלילית. באותה שעה היתה גם המשלחת בבית הרב קוק, ומבלי ששני הרבנים נדברו ביניהם כלל וכלל, אמר הרב קוק לחברי המשלחת באותן המילים: איך אני יכול לחתום על כך שליהודים אין בעלות על הכותל המערבי?!"

"אמרו לו חברי המשלחת: נשמע מה דעתו של הרב זוננפלד בענין. חשש הרב קוק פן יסכים הרב זוננפלד לדברי המשלחת שהגיעה אליו, ומיהר אף הוא לשלוח את הגבאי שלו אל מרן הגרי"ח זוננפלד. כך יצאו שני השליחים במרוצה, זה מקרית משה, מקום שהותו של הרב קוק באותה עת (שם שהה בעונת הקיץ), וזה מן העיר העתיקה – מקום מגוריו של הרב זוננפלד".

באמצע הדרך, בהגיעם לשכונת מחנה יהודה, הבחינו השניים כל אחד בריצתו של השני, עצרו ופגשו זה בזה. מבלי שידעו מראש על השליחות, נשאו שניהם אותו מסר שאי אפשר להכריז על ויתור על הבעלות היהודית על הכותל המערבי. החליפו השליחים ביניהם את ההודעות הזהות וההסכם, כמובן, לא נחתם", סיים ר' מנחם את סיפורו בהתרגשות.

"חברי הוועדה נאלצו איפה להמשיך בהתיעצויות, ולאחר משא ומתן ארוך ומתיש הסכימו הרבנים לניסוח "עד עתה אין היהודים תובעים בעלות על הכותל". גם ניסוח זה לא נתקבל על ידי הערבים אשר הצהירו כי לא יחתמו על שום הסכם המקנה ליהודים זכויות תפילה במקום קדוש למוסלמים".

"לבסוף הוגשו המלצות ועדת הכותל אותן פרסמה ממשלת המנדט בקיץ תרצ"א - הוראות שהגבילו את זכויות היהודים על הכותל, אך הותרה להם כניסה חופשית אל הכותל לצרכי תפילה בכל עת. ברם, העמדת ארון קודש עם ספרי תורה ובימה הוגבלו למועדים מסוימים, ונאסר כליל הבאת ספסלים, מרבדים או מחצלאות, כסאות או וילונות ומחיצות אפילו לזמן מוגבל. כמו כן אף נאסר על היהודים לתקוע בשופר על יד הכותל", מספר ר' מנחם.

פלוגת הכותל

גזירת השופר קוממה את הציבור היהודי בישראל. הרבנים הראשיים אף מחו בדברים כדרבנות על הגזרה הזאת, והביאו בפני הנציב את התמרמרותם העמוקה על הפגיעה הקשה ברגשותיהם הדתיים. הם אף הכריזו בתוקף כי אין הם מקבלים עדיין גזירה זו אלא כהוראת שעה בלבד, כדי שלא לזעזע את הארץ שוב בפרעות, כפי שאיימו הערבים. אולם בסופו של דבר נכנעה הרבנות הראשית וקבלה את גזרת השלטון וברוחה נתנה את ההוראות למפקח הכותל ר' יצחק אורנשטיין (כפי שיסופר בהמשך) שהיה כפוף למרותה.

בתגובה להתנכלויות הערבים ולאיסורי הבריטים, התגבשה בשנים 1939-1936 קבוצת צעירים בשם "פלוגת הכותל" אשר הפרה את איסורי הבריטים. היחסים בין היהודים לערבים הוחרפו והחל משנת 1947 נשללה מהיהודים יכולת המעבר לכותל.

"לא אחת היה אבי מורי ז"ל הולך לשחרר את העצורים באשמת תקיעת שופר ליד הכותל, מספר ר' מנחם, ידוע היה מנהגו של הרב משה צבי הלוי סגל ז"ל שתקע בשופר בסיום תפילת יום כיפור ליד הכותל המערבי והיה נעצר בשל כך על ידי השלטונות. אבי ז"ל היה פועל לשחרורו".

לאחר פרסום דו"ח ועדת הכותל האוסר הבאת ספר תורה ליד הכותל, הוחלט במרכז אגודת ישראל בירושלים ביום כ"ז בסיון תרצ"א שהרב משה פרוש ילך בליל שבת פרשת קורח ולמחרתו, בשבת בבוקר, אל הכותל המערבי להשגיח שלא יאונה רע בעת התפילות. "היה חשש, כך כתב הרב משה בלוי אל הועד הפועל העולמי של אגודת ישראל בפרנקפורט, "שכמה ציונים חמומי מוח, שלא באו מעולם להתפלל, יבואו דווקא היום עם ספר תורה" סיפר ר' מנחם.

רב הכותל

באותם ימים נוסד לראשונה תפקיד "רב הכותל". כנציג הרבנים ליד הכותל המערבי מונה הרב יצחק אורנשטיין, ובמכתבו אל הנציב העליון מיום י"א בתמוז תרצ"א כותב הרב יוסף חיים זוננפלד זיע"א את המילים הבאים: "הנני מתכבד לאשר בתודה קבלת מכתבו מיום 19 יוני, בקשר עם דבר המלך במועצה בעניין הכותל המערבי, ולהודיע להוד מעלתו שבהתחשב עם היתרון לצמצם את מספר הפקידים לתפקיד הזה להמינימום האפשרי, הנני ממנה את ר' יצחק אורינשטיין, המשמש בפועל גם עד עתה בתפקיד זה, שעד הודעה חדשה יכהן הוא כבא כחי המורשה לקבל הוראות והודעות שתנתנה מזמן לזמן ע"י ממשלת ארץ ישראל בענין כותל המערבי, הרחבה אשר ממולו, והפורמליות שיש למלא אחריה בקשר עם התפילות על יד הכותל".

מעלעול קצר באיגרותיו של ר' יצחק אורנשטיין עולה, כי העבודה עצמה היתה בשעתו קשה ומפרכת והמשכורת לדבריו היתה "משכורת רעב". גם הסכום של 10 לא"י, לא שולם לו במלואו. אגודת ישראל התחשבה מעט מאד בפקיד הכותל המערבי, ובקושי שלמה את האגרה שהתחייבה. "יכול להיות שאכן היה זה טעות שלא שלמו לו כפי המגיע לו", אומר ר' מנחם, "לא היה לו כסף. לעומת זאת, הוא עשה את עבודתו נאמנה". ממכתב ששלח לוועד הלאומי ביום כ"ג ניסן תרצ"ח אנו יכולים ללמוד על מצבו:

"לא נעים לי הדבר אבל מצבי הפרטי מכריחני לפנות אליכם בבקשתי הבאה", כותב ר' יצחק במכתב מרגש, "משכורתי בעד עבודתי ותפקידי בכותל המערבי אצלכם הוא עשר לא"י לחודש, והסך הנ"ל מכסה לי בקושי את מחצית הוצאות ביתי, כי אני ברוך השם מטופל במשפחה של שבע נפשות ובמצב של היום הוצאת בית: כלכלה, הלבשה ורפואה עולה לי כפלים מהסכום שאני מקבל אצלכם. מאגודת ישראל קבלתי במשך שנה תמימה, אחרי מאמצים רבים, שלש משכורות שעלו בסך הכל לסך של עשר לא"י וכמובן שקשה להכניס בחשבון ולהתחשב עם משכורת אגודת ישראל".

"העבודה שלי בכותל היא עבודה קשה ואחראית, וגם עבודה מסוכנת במידה ידועה, ממשיך ר' יצחק במכתבו, "בימים ובמצבים היותר קשים לא החסרתי כמעט יום אחד מלבקש את הכותל, ולא פעם עמדתי בחזקת סכנת נפש, ולא היה דבר שמנע אותי מלמלאות את עבודתי בשלמות ובאמונה. העבודה היא גם קשה במובן הגופני, בשבתות אני נמצא בכותל מן הבוקר עד הערב, קרוב לשתים עשרה שעות ביום. יום יום אני נמצא על יד הכותל שעות אחדות. לבד זה הרי היא עבודה אחראית מאד לשמור על הסדרים בכותל ועל היחסים עם השכנים הערבים הגרים בסביבת הכותל, ואני חושב כי שמרתי כל הזמן על עבודתי ותפקידי באמונה. אבל, מצבי החומרי שלי הוא כיום קשה מאד, כי משכרתי היא קטנה ביחס לצרכי הבית והמשפחה, וזה הכריחני לפנות אליכם בבקשה כי תתחשבו עם כל הנ"ל ותקציבו לי משכורת הגונה באופן שאוכל להתפרנס מזה".

מעלעול בספר "יומן הכותל" אותו חיבר, אנו אכן מוצאים כי ר' יצחק כלל לא הגזים בקושי עבודתו ובגודל האחריות המוטלת עליו, ובעיקר הסכנה שהיתה מרחפת עליו בעבודתו האחראית והמסורה על יד הכותל. כך, למשל, מסופר על ידו ביומן הכותל מיום השבת כז תרצז: "אחרי התפילה הקדמנו אני והרב גירשטין ללכת הביתה. כשבאנו ברחוב השלשלת על יד התנור של ערבי העומד בפינת רחוב חברון שמעתי פתאום קול יריה והרב גירשטין נפל לארץ, בצעקה: הרגו אותי! הסיבותי מיד את פני לאחורי והנה ערבי צעיר התקרב למולי עם אקדח ביד. צעקתי בכל כחי והערבי נבהל וברח". אך זה, כמובן, לא מנע מאבי מלבוא שוב למחרת בבוקר לכותל".

ר' יצחק אביגדור אורנשטיין הי"ד היה יהודי ת"ח וירא שמיים, ובימי הפוגרום הנוראי נרצח בידי פורעים. באשר לעמדותיו הפוליטיות אומר ר' מנחם כי "הוא היה אובייקטיבי בעניין, הוא לא נטל חלק במערכה לכאן או לכאן, הוא היה ניטרלי".

אולם תשובת מר א. ברלין, גזבר הועד הלאומי, היתה: לא, באלף רבתי, וזהו לשונו: "הננו רוצים להביא לתשומת לבו שנטלנו על עצמנו את החובה לכסוי תקציב הפקוח על הכותל מתוך הנחה שמוסדות שונים בארץ כגון: הסתדרות המזרחי ישאו בחלק הוגן של ההוצאה הזאת ולצערנו ההנחה הזאת לא נתקיימה".

צרות ובעיות לא חסרו בכותל המערבי. הפרעות בתפילה ולכלוך הכותל בצואה מצד הערבים, היו מעשים שבכל יום, כמעט. כן לא חסרו התנכלויות, הגבלות והצרת רגלי היהודים מדי פעם מצד המושל הבריטי, ואבי עמד תמיד על המשמר ודרש בתקיפות ובמרץ את מלוי תקנותיה של "ועדת הכותל הבין לאומית".

המוסדות הלאומיים והרבנים הראשיים לא תמיד עמדו כראוי על משמר הכותל, וכל אימת שהפעילו עליהם האנגלים לחץ רב היו מוותרים. מספר מקרים כבדי משקל קרו במשך השנים, והרבנים והמוסדות לא הצליחו לעמוד בפרץ. ככה היה במקרה השופר שסופר לעיל, וכך גם המקרה שאירע בשמחת תורה שנת תש"ג.

כנהוג בכל שנה, ערכו גם בשנה זו הקפות עם שירה וריקודים ברחבת הכותל. הדבר לא מצא חן בעיני הקצין הערבי מר ג'מיל אל עסאלי שנכח אז במקום. הקצין הערבי, שהיה ידוע בשנאתו ליהודים, נגש אל ר' יצחק אורנשטיין ופקד עליו להפסיק את ההקפות. ר' יצחק ענה לו שהחוק ידוע לו יפה, ואין בחוק שום דבר האוסר לערוך הקפות. הקצין הערבי החליט למנוע בכוח את ההקפות. הדבר הגיע למפקד הבריטי של משטרת ירושלים ולאחר התערבותו נמשכו ההקפות בלי שירה ורקודים רק בלחן התפילה.

הרבנים הראשים שלחו מכתב מחאה למושל מחוז ירושלים מר קיטרוטש על התערבותו הגסה של הקצין הערבי, ובקשוהו לערוב לבל יקרה שנית מקרה כזה בעתיד, אך המושל דחה את תביעת הרבנים הראשיים בציניות רבה, והודיע להם שיתנו הוראות ברורות לבא ליד הכותל כדי להבטיח שלא יעשה עוד ניסיון להקפות עם שירה וריקודים.

כך נשאר המצב בעינו עד תש"ח. גם המוסדות הלאומיים ואגודת ישראל נכנעו בלית ברירה להוראות הפוגעות של ממשלת המנדט שהצרו והגבילו את צעדי היהודים ליד הכותל המערבי.

לאחר 19 שנות הסגר על הכותל המערבי שהיה בידי הערבים מחללי ה', נפתחו שוב ברחמי שמיים מרובים שערי הכותל להמוני בית ישראל. הצרות הרבות שתכפו בעם ישראל במרוצת השנים, הביאה את יהודיה מכל רחבי הארץ והעולם לשוב ולהתפלל בצל אבניה.

בליל זה יבכיון ויילילו בני, בליל זה חרב בית קדשי ונשרפו ארמוני, וכל בית-ישראל יהגו ביגוני, זועק המקונן בכותל המערבי. מצפון ומדרום מאיימים שונאי ישראל, מבית ומחוץ הם לנו אורבים. אולי, אולי יחוס המרחם על עם עני, יקיץ את הקץ לכל צרותיהם של בית ישראל, ותוגה לשמחה תיהפך - שופכים את צקון לחשם באי שעריה, כשבדרך חזרה מתפזמת התקווה: "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם".