אבא מחכה ליוסי: הרופא מ'אסותא' מצפה שבנו יפתח את עיניו  

בין הנוסעים למירון בל"ג בעומר תשפ"א, היה בחור הישיבה יוסי רייט. הוא נסע בשמחה למירון, אך לא חזר משם. לא הוא, ולא חבירו אלעזר ברגר.

שניהם נפצעו קשה בארוע הקשה שבו נהרגו מ"ה נפשות מישראל, ומאז חייהן של המשפחות השתנו לחלוטין.

"יוסי שלמד בישיבת 'אור תורה' בבית שמש, סמוך לבית, ביקש ממני לנסוע למירון", מספר אביו בראיון שמסר אשתקד ל'משפחה'. "אך אני לא הבנתי מה לו ולמירון. אנחנו משפחה ליטאית, כל העסק הזה של נסיעות להילולא לא מוכר לנו, ובכלל – דאגתי לו. אמרתי לו שאני לא חושב שזה כדאי. 'אין לך מה לחפש שם' אמרתי לו, ויוסי, כמו ילד טוב, לא התווכח".

אך הרצון בער בליבו של יוסי. "לאחר שהסתיים סדר שלישי בישיבה, בשעה 10, התקשר יוסי שוב. מתברר שהתחנה שממנה יוצאים האוטובוסים למירון ממוקמת ממש ליד הישיבה, וכמה מחבריו הטובים החליטו לנסוע. הוא התקשר שוב וביקש רשות בפעם השניה. ראיתי שזה חשוב לו כל כך, אמרתי לו שהוא יכול לנסוע אך שיזהר. יוסי ענה מיד שהוא יסע אך ורק למקומות 'רציניים'. זו הסיבה שהוא הגיע להדלקה של תולדות אהרן בדווקא. המקום הזה, כך ידע, עומד ללא ספק בקריטריון שהוא הבטיח לאבא: מקום רציני".

באותו ערב חגגו ההורים בחתונה של קרוב משפחה. בדרך חזור התקשרו ליוסי, והתברר שבשל הפקקים הוא הגיע למירון רק קרוב לחצות. "הוא התקשר, דיבר איתנו, אך היה רעש ולכן לא שמענו אותו. מה שאני זוכר מהשיחה ההיא שיוסי היה נשמע במצב רוח טוב. הבנו שהוא הגיע ושהוא נהנה, ואני הלכתי לישון", מספר האב.

שעה וחצי לאחר מכן מעירה אותו בתו. היא מתקשרת ומספרת שאירע ארוע במירון. עוד לא יודעים פרטים, אבל קרתה שם תאונה. אומרים שקרסה טריבונה. יש פצועים ומדברים גם על הרוגים. "לא נכנסנו לדאגה", מספר ד"ר רייט. "אחרי הכל, ידעתי שבהר ישנם כמה מאות אלפי יהודים. ומה הסטטיסטיקה שבדיוק הבן שלי יפגע? סטטיסטית זה לא סביר שבדיוק הוא יהיה שם".

בבית היו באותה שעה רק ההורים והבן הצעיר, מנדי בן ה-11. האח הגדול, ארי, שהה אז בארה"ב. הבנות הנשואות היו בבתיהן. כולם התקשרו ליוסי שוב ושוב, אך הוא לא ענה. אך גם אי המענה לא גרם לדאגה.

האב, ד"ר רייט, שביום יום מטפל בפצועים המגיעים כשהם מוכי הלם היישר מזירות אסון לחדרי הטראומה, הכיר את התחושות וידע שאין סיבה לבהלה. "ידענו שכולם מנסים להתקשר, ולכן סביר שהמערכת הסלולרית קרסה. הנחתי שיוסי מנסה להתקשר אך הוא לא מצליח".

ואכן, קרוב ל-4 לפנות בוקר, צלצל הטלפון. על הצג הבהב המספר של יוסי, וכולם נשמו לרווחה. סוף סוף.

"תפסתי את הטלפון בשמחה, הנה, יוסי מתקשר. אך ברגע שעניתי הבנתי שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. מי שדיבר עמי לא היה יוסי, אלא מישהו אחר שהזדהה כפרמדיק של מד"א. הוא עדכן אותנו שהוא מפנה כעת באמבולנס נער פצוע שאין עליו מסמכים מזהים, אך הטלפון הזה כנראה נפל מכיסו שכן הוא מצא אותו על רצפת האמבולנס. 'ראיתי באנשי הקשר 'אבא' והתקשרתי אליך', אמר לי האיש, שלא סיפק פרטים על מצבו של הפצוע אך הבהיר שהוא בדרך לבית החולים רמב"ם".

הם דהרו לבית החולים רמב"ם, אך גם כשהגיעו לשם עדיין השתעשעו באשליה שיוסי לא שם. יתכן שרק הטלפון שלו הגיע איכשהו לאמבולנס. אולי מסר אותו לחבר והוא עדיין מנסה לעשות את דרכו הביתה. התחושה הזו התחזקה אצליהם לאחר שהאב עבר במחלקת טיפול נמרץ ילדים, שם חלף לצד כל אחת מהמיטות, והוא לא זיהה את יוסי באף אחת מהן. "יוסי לא כאן", בישר ד"ר רייט לאשתו, כשהם מנסים להדחיק את המחשבה מה המשמעות שהוא לא שם, היכן הוא כן מסוגל להיות. ובכל זאת, ברגע האחרון מישהו קרא לו להגיע גם למח' טיפול נמרץ מבוגרים. יש שם פצוע שלא מזוהה עדיין, ויתכן שזה הוא.

"הלכתי לשם, כשאני בטוח שאיני עומד לפגוש את יוסי. למה שיוסי בן ה15 יהיה בטיפול נמרץ מבוגרים? אך כשרק נכנסתי למחלקה לטי"נ, אני מוצא את יוסי על המיטה. מסתבר שמאחר ויוסי היה גבוה מכפי גילו, הצוות סבר שמדובר בבחור בן 18, וכך הוא הוכנס לטי"נ מבוגרים".

את המראה הזה של בנו, באותו בוקר של ל"ד בעומר, הוא לא ישכח עד סוף חייו. במקומו של יוסי הפעלתן, זה שהחיוך לא סר מפניו, שכב לו נער שגופו היה מרוטש. סימני נעליים ניכרו על גופו, בעיקר על ידיו, וחזהו היה מלא בשריטות שנוצרו ככל הנראה לאחר שאלו ששכבו עליו ניסו אף הם להיחלץ מדבוקת האדם. הרופאים הסבירו לו מה המצב ומה הסיכויים, אך האבא, שמאחוריו 20 שנה במלר"ד, הבין מיד מה מצבו של בנו.

"יוסי עבר דום לב", מסביר האב את ההגדרות הרפואיות היבשות. "למעשה, כל אלו שנפטרו על ההר, נפטרו מדום לב, כאשר ב-11 מהם ביצעו החייאה. לארבעה מתוכם חזר הדופק. שניים מתוך אותם ארבעה שהונשמו הגיעו לבתי החולים במצב יציב, והם שוחררו כמה ימים לאחר מכן ללא פגיעות משמעותיות. אך שניים ספגו גם נזק מוחי שנוצר כתוצאה מאי זרימת דם ואי הגעת חמצן למוח, מה שגרם למוח לפגיעה, שאת משמעותה איננו יודעים עד עכשיו. השניים הם יוסי ואלעזר".

מבחינה רפואית, לא היה ליוסי סיכוי לשרוד. אך הוא שרד בניגוד לתחזיות. 52 יום שהה יוסי במחלקה לטיפול נמרץ ברמב"ם, כשהרופאים מנסים להצילו. בתקופה הזו עברו הוריו להתגורר בבית החולים רמב"ם בחיפה. הם היו שם בימים ובלילות. מנדי, האח הקטן בן ה-11, עבר באותה תקופה להתגורר בבתיהן של אחיותיו. בהמשך חזר האב בהדרגה לעבודתו ב'אסותא', כאשר הוא נע בכל יום בציר אשדוד-חיפה. באותם ימים יצאה ישראל למבצע ברצועה, והוא גם חווה אזעקות פה ושם בדרך. אך אט אט, הם שבו לשגרה.

מאז עברו השניים, יוסי ואלעזר, דרך ארוכה אם כי כרגע לא ברור לאן הדרך הזו מובילה. יוסי שהיה מונשם באמצעות טובוס עבר להנשמה דרך הצוואר (קנולה), ולאחר שעבר ניתוח בבית החולים 'שניידר' הצליח, בניגוד לכל הסיכויים, להיגמל מההנשמה. כיום – לאחר חודשים של עליות ומורדות - הוא נושם באופן עצמוני.

אלעזר בן ה-12 נגמל אף הוא מההנשמה, ובהמשך חגגו לו חבריו ובני משפחתו שמחת 'בר מצווה', ללא נוכחותו. אמנם, מצבו מוגדר טוב יותר מאשר יוסי, שכן אלעזר מצליח לסמן בידיו שני תנועות, 'כן' ו'לא', וכך הוא מצליח להגיב על שאלות שהתשובות עליהן הן כן או לא. יוסי, לעומתו, אינו מתקשר כלל ("אני לא מצליח לתקשר בכלל. אשתי כן רואה סימני תקשורת כלשהם. אך הצוות טוען שהם רואים אצלו סימני עירנות כך שיש לנו בהחלט ציפיות בע"ה"). כך או כך, הילד שקודם לכן לא נח לרגע, מי שהיה פעלתן ומלא שמחת חיים, הפך לגופה דוממת.

בהמשך, בזכות פעילותה של ראש העיר בית שמש עליזה בלוך, או נכון יותר בזכות פעילותו של בעלה, שהוא במקצועו רופא, הועברו השניים לבית החולים השיקומי 'אלי"ן'. על אף מקצועו כרופא, ד"ר רייט אינו מביע דעה.

"אני לא הייתי מעורב בהחלטה הזו. אני יודע דבר אחד: הקב"ה מנהל אותנו והוא יודע מה טוב לנו וליוסי. אני מובל, לא מוביל. לכן, לא ביקשתי להעבירו לאלי"ן, וכעת גם לא חיפשתי להוציאו הביתה. מה שמתרחש, הקב"ה מוביל אותנו".

כעת, לאחר כמעט כשנה שבה הם זכו לטיפול אינטנסיבי ב'אלי"ן', נערכת משפחתו של יוסי לקבלו בבית. הם הקימו עבורו בית החולים בזעיר אנפין במרתף, שם הוא אמור להתגורר כאשר הצפי הוא שהמקצועיות של האב לצד מסירותה של האם ואהבתם של יתר בני המשפחה - יצליחו לחולל בע"ה את הנס.

"האם זה טוב ליוסי? איני יודע, ואני מתלבט: מצד אחד, בבית אני אוכל לטפל בו טוב יותר. מצד שני, לא יהיה לו את הצוות המדהים שיש לו כעת ב'אלי"ן'. אבל אם כך הורו מלמעלה, זה מה שיקרה".

 גזירה היא מלפני

כשהוא מביט כיום לאחור, מסכם האב שניכר כי מדובר בגזירת שמים. "מעולם לא נסענו למירון לל"ג בעומר, והאמת שגם לא התחברתי לזה. אני ליטאי שמרן בהווייתי, ואני רחוק מהארועים הללו", מספר האב.

"יוסי, לעומתי, אהב יותר להגיע פה ושם ל'טישים' חסידיים, סתם כך בכדי לראות איך זה נראה. מהסיבה הזו, הוא נכסף כל כך להגיע למירון בעוד שאני לא הבנתי כלל את הסיבה לרצון שבער בו כל כך".

אך למרות זאת, אין לאבא כל שאלות. למען האמת, כשאני שואל אותו על מצבו של יוסי כיום – הוא יכול להסביר הכל בפרוטרוט ובהסבר מקיף. כך למשל, הוא מסביר שמדד הICB, שמשקף את רמת הלחץ התוך גולגלתי, מלמד שמוחו של יוסי נפגע. עם זאת, הרופאים לא יודעים להסביר עד כמה. "כשהקרסול נפגע מתרחשת נפיחות כתוצאה מהבצקת. אך כשהמוח נפגע אין  לבצקת לאן 'להידחף' כי מסביב יש את הגולגולת, וכך נוצר הלחץ התוך גולגלתי".

ולעומת ההסברים הרפואיים המפורטים, יתר המידע דל לחלוטין. כשהוא נשאל איך הארוע קרה, אין לו תשובה, וזה גם לא מעניין אותו. הוא גם אינו יודע איפה היה יוסי ממוקם ברגע שבו הכל התחיל, וככל שהדבר נשמע מפתיע – הוא כלל לא צפה בתמונות ובסירטונים שצצו מאז הארוע, כשרבים דשים בהם, בודקים כל פריים ומנסים להבין איך קרה מה.

"לא בדקתי, וגם לא הייתי במירון מאז. אין לי הסבר איך זה קרה, ואני גם לא מחפש הסברים. אני יודע שיוסי לא ניסה מעולם להיכנס למקומות צפופים, וגם אם כן – הוא היה חזק, גבוה וחסון, כך שהוא האחרון שיכולתי לדמיין עליו שהוא ימעך מהדוחק.  אך זה מה שקרה: הוא פשוט נדרס. נרמס".

וכך נותרו רק הזכרונות, שמכים בעוצמה. יחיאל אינו יכול לשכוח את הטיול האחרון שהם ערכו בחול המועד סוכות, חצי שנה לפני האסון, אז נסעה המשפחה לעיר העתיקה בירושלים והם שאבו חוויות מלוא חופניים. בתמונות שנשארו מאותו טיול נראה יוסי כפי שהוא: סמוק לחיים, חיוך מאוזן לאוזן, מבט שובב בעיניים.

"אהבתי את יוסי מאד. אהבתי מאד ללמוד איתו. אמנם, כל השבוע לא הצלחתי ללמוד איתו, אך בימי חמישי איני עובד ואני גם מוסר שיעור ביום זה, וכך קבענו שיעור בכל יום חמישי. אז הגעתי אליו בערב לישיבה ולמדנו הלכה למעשה – הלכות תפילה, הלכות תפילין, וזה משום שיוסי הרגיש שהוא פחות חזק בהלכה למעשה ולכן ביקש ללמוד. בשבילי, זו היתה חוויה מיוחדת לראות איך הילד הזה מתפתח, צומח, איך האישיות שלו הולכת ונבנית".

• איך, אחרי הכל, מצליחים להתמודד?

כמו את כל תשובותיו, גם את התשובה לשאלה הזו האב אינו עונה בשליפה. ניכר שלכל מילה קודמת מחשבה. "ברור שזה לא קל, אבל אנו יודעים שזו גזירה משמים. אני אומר לעצמי כל הזמן: אין לי מושג למה זה קרה ליוסי. 'משפטי ה' אמת'. הוא הרי היה ילד שכולו טוב. מה כבר היו העבירות שלו, שהוא איחר פה ושם זמן קריאת שמע?

"מצד שני, אנו יודעים להודות. הרי יוסי יכול היה להיוולד משותק. הוא היה יכול להיות פגוע מאז לידתו. ישנם ילדים שנולדים עם שיתוק מוחין, CP, וההורים שלהם מטפלים בהם כך והם מתמודדים מאז לידתם. אז אצל יוסי הקב"ה דחה לנו את ההתמודדות. נהנינו ממנו 15 שנה שבהן הוא מילא אותנו באור ובשמחה. אז האם על כך אנו לא אמורים להודות?"

ובכל זאת, הוא מודה שההתמודדות אינה קלה. ישנן גם נפילות. "האם אני מרגיש שהתחזקתי וצמחתי כתוצאה מהמכה הזו? לא. לפחות לא כפי שיכולתי לצמוח מזה, וזו אולי החמצה. כי אם אני במילא משלם את המחיר, לפחות שאנצל את המכה בכדי לצמוח ממנה. אבל אני חש שלא צמחתי, פשוט משום שזה קשה. זה קשה וכואב".

• ואין לך ביקורת על האחראים שאולי יכלו למנוע את המחדל?
• "ממש לא. הקב"ה גזר שיוסי יפגע, וזה יכול היה לקרות לו בכל מקום. בתאונת דרכים, בכל מקום אחר. הקב"ה עזר לנו וזה קרה במירון. כך, ההתמודדות הנפשית שלנו קלה יותר. כולם רואים בו במובן מסויים 'קרבן ציבור', ואנו זוכים לתמיכה ציבורית יותר מאשר ב'סתם אסון'. אז למה שתהיה לי ביקורת?"

אגב, את המילים הללו הוא גם אמר בפני חבריו של יוסי, תלמידי הישיבה. היה זה לאחר שנודע לו כי אחד מחבריו של יוסי מייסר את עצמו בכך שהוא השפיע על יוסי לנסוע, כך שהוא חש אשמה והדבר גרם לו לירידה בלימודו. כששמע זאת אביו של יוסי, והוא חש בכך לאחר שראה שדווקא אותו חבר אינו מגיע לבקר את בנו, הוא קם ועשה מעשה. הגיע לישיבה, ונשא בפני הבחורים שיחה שבה שיתף אותם בתחושותיו.

"זו גזירה, זה יכול היה להתרחש בכל מקום אחר. הקב"ה ריחם עלינו וכך קרה המקרה דווקא במירון".

אותה שיחה השיגה את מטרתה. הבחור חזר לעצמו. עובדה: הוא החל לבקר את יוסי.

"אך אני מאמין בכך מאד. אלו לא מילים מהשפה ולחוץ", הוא מדגיש ומוסיף, "מעבר לכך,  כולם חכמים לאחר מעשה. מהניסיון שלי, הרשויות אינן חכמות יותר מאשר אנו, האזרחים, אך כולנו מפיקים לקחים לאחר ארועים, שאחריהם אנו שואלים 'מדוע לא עשו כך וכך קודם'. אז כאן זה לא שוויץ, ואנשים נדחפים, ולא הכל עומד בתקן, ואם יש כאלו שאמורים לעשות חשבון נפש – שיעשו. אני לא מרגיש שעלי לעשות חשבון נפש עבורם".

- אתה לא עוקב אחר המשפט ודיוני הוועדה?

- "לא".

לא מתוק אבל טוב

מה שהוא כן עשה מאז, הוא לנסות ולהתחזק. גם קודם לכן הוא קבע לעצמו סדרי לימוד, וכעת – הוא אמנם לא חושף זאת אך מכריו שמים לב לכך – הוא הגדיל את אותם זמנים שמוקדים ללימוד. בנוסף, מוסר ד"ר רייט שיעורים, בין היתר בין כתלי בית החולים. בבית הכנסת של בית החולים, שבו נראה הרופא תדיר כשהוא מתבלט בתפילתו שנעשית 'כמונה מעות', הוא מוסר שיעורים בעיקר בערבי חגים, כאשר על השומעים נמנים כמה מהרופאים והמתמחים שמבקשים להכיר יותר את חיי התורה והיהדות.

לכל שיעור כזה הוא נערך, כמו לכל דבר אחר בחייו, ברצינות מירבית. "מדובר באוכלוסיה שקשה ללמד אותה. מחד הם אנשים משכילים וחכמים שלא עושים הנחות והם דורשים תשובות ברורות. מצד שני, חסר להם ים של מושגים. לכן צריך להגיש את החומר היטב, ואני נערך לכך היטב". אגב, אותה 'אוכלוסיה' של שומעים יכולה למנות לא פעם חמישה אנשים בלבד, אך מבחינתו אין לכך כל משקל.

אך למרות ההתמודדות והכאב, החיוך לא מש מפניו.

• איך עושים זאת?
• "אם זוכרים שאנו צריכים להודות על כל דבר, ושום דבר לא מובן מאליו, הכל אחרת", הוא אומר ומספר כי "אני היום בן 53. עד היום לא חוויתי כל כאב. ברוך ה', לא התמודדתי עם אובדן של בן משפחה, היתה לי פרנסה טובה וכל החלומות שלנו התגשמו. יש לנו ילדים נהדרים ב"ה שמרווים אותנו נחת. אנו גרים בארץ ישראל. בשכונה חרדית. מה יכול להיות טוב יותר מזה?

"אז נכון. יש את הכאב הזה שהוא צורב ובלתי פוסק והוא אוכל בי מכל פה. אבל עדיין אני לא שוכח את הכוס המליאה עד גדותיה. אני רואה צרות אחרות של אנשים אחרים, ויודע שהקב"ה נהג בי אכן עם מידת הדין, אך הוא עטף אותה בחסד וברחמים. אני זוכר, כאשר נולדו שלושת בנותיי הגדולות והן היו פעוטות, התקשינו מאד לתפקד. הקטנות דרשו את שלהן בלילות, ואני כסטודנט לרפואה בקושי הצלחתי לישון. אמרתי לאשתי: קשה להתמודד עם העייפות, אבל ישנם כאלו שלא זכו לטוב הזה והם היו מייחלים לכך שהם יצטרכו להתעורר בלילות. לא רק שהם יסכימו לשלם את המחיר, אלא הם ישמחו על כך שהם עייפים. אז אנו זכינו לכך, לא נודה?"

"גם עכשיו", הוא מסכם, "אני מודה לקב"ה. יוסי אמנם לא מתפקד, לא מדבר, לא מגיב, אך אני יודע שהוא ניסה להגשים את הציפיות שתלינו בו. הוא הלך בדרך הישר, הוא הרווה אותנו נחת. ויש את יתר הילדים שב"ה מרווים אותנו נחת. אז נכון, קודם לכן היה לי טוב וגם מתוק, וכעת אני צריך להאמין שטוב לנו למרות שלא מתוק לנו בפה. אבל אם מאמינים שאבא עושה לנו הכל משום שהוא אוהב אותנו, אנו יודעים להודות גם אם כרגע לא מתוק לנו בפה".

(פורסם ב'משפחה'. ל"ג בעומר תשפ"ב)

יהודים יקרים, המשיכו להתפלל על יוסי ועל אלעזר:

אלעזר בן ראומה, יוסף עזריאל בן חיה מיכל

לרפואה שלימה בתוך שאר חולי ישראל