כמה חשובה אמירת תודה: ממתק לפרשת בהעלותך עם הרב דוד הכהן (וידאו)

פרשת בהעלותך בפי הרב דוד הכהן שליט"א: היום נדבר על הכרת הטוב ואמירת תודה. מידת הכרת הטוב מאבני היסוד לעם ישראל. 

רגילים אנו לחשוב שהתגמול בעד חסד שאדם מקבל מחברו, צריך להיות פרופורציונאלי לערך ולגודל החסד והטובה, משום שאי אפשר לדרוש שהתגמול יעלה על מידת הטובה.

בתורתנו הקדושה, למדים אנו שכל העושה לחברו טובה ואף הקטנה ביותר, מחויב מקבל הטובה במשך כל ימי חייו בכבודו של מיטיבו.

בתורה (במדבר י. כט') נאמר: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי יְהוָה דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל: משה רבנו מבטיח ליתרו חותנו להיטיב עמו בכל טובה אשר ייטיב ה' לעם ישראל, בחלק ונחלה, אחוזה טובה בארץ, והכל בשביל דבר אחד, על אשר "היית לנו לעינים". מוסר השכל של הכרת הטוב שלא להישאר חייב למי שגמל עמי חסד או טובה כל שהיא.

שלמה המלך אמר במשלי (י"ז י"ג): "משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו". וכל זה רק מחמת שאינו מכיר טובה לאנשים, וסופו שלא יכיר בטובת השם יתברך, ויגיע לכפירה, ה' ישמרנו.

עוד אומר שלמה המלך במשלי (נ"ז נ"א): "מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו". מסבירים בעלי המוסר, שכאשר רוצה האדם לבדוק את הכסף ואת הזהב מעבירם הוא במצרף ובכור. ואיך אפשר לבדוק את האדם, הרי אין לו כור ולא מצרף? ממשיך שלמה המלך ואומר, שאת האדם אפשר לבדוק "לפי מהללו", אם הוא אדם שמשבח ומכיר טובה למטיבו, הרי הוא אדם ישר והגון. אך אם הוא כופר בטובת חברו, ולא משיב טובה תחת טובה, אין לך נבל גדול ממנו.

תורתנו הקדושה מלמדת אותנו יסוד גדול, והוא: אין חסד קטן וחסד גדול, כל חסד אפילו הקטן ביותר הוא חסד גדול, ואין אנו יודעים מה גורם או מה יגרום למידת הרחמים לגבור על מידת הדין בעולמנו, לכן "מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה".

אדם צריך לדעת להודות לקדוש ברוך הוא על כל דבר ודבר ולדעת שהכל לטובה, כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא לטובה הוא עושה, תחשוב טוב יהיה טוב! ותמיד ועל כל דבר תזכור לומר תודה לבורא עולם. "טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון, להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות".

אחת המצוות שמצווים אנו בתורתנו הקדושה היא מצוות פדיון הבן. שורש מצווה זו הוא למעשה אמירת תודה, הכרת הטוב לבורא עולם שזיכה אותנו בבן זכר.

כמה זוגות שלצערנו לא זוכים לפרי בטן, כמה טיפולים, כמה הוצאות, כמה תפילות, כמה ברכות, ולצערנו רבים שטרם נפקדו, כמה עגמת נפש להורים אלו ה' ירחם, זה המקום וזה הזמן לישא תפילה לבורא עולם עבור כל אותם זוגות שמייחלים לפרי בטן, שהקב"ה ירעיף עליהם מטובו ויזכה אותם לזרע של קיימא אמן.

והנה כאשר אדם מישראל זכה לבן ראשון בשעה טובה ומוצלחת שכל כך השתוקק והמתין לו, לוקח האב את הבן ומוסר אותו לכהן וכמי שאומר: רבונו של עולם, הנה היצירה הנפלאה הזו שבאה לעולם, שכל כך השתוקקנו אליו, זה הבן הראשון שכל כך חביב ואהוב עלינו, הנה הוא לפניך רבונו של עולם, תודה לך זה שלך!

בכור הוא שורש המילה בכורים! כשם שאת הביכורים שהם הפירות הראשונים שגדלים אצל האדם וכל כך משתוקק הוא לאוכלם בכל זאת לא נוגע בהם עד אשר יעלה אותם לירושלים כדי לומר תודה לרבונו של עולם.

וכך הורו לנו חז"ל:

ירד אדם לשדהו וראה תאנה שביכרה, גפן שחנטה פריה, מיד קושר הוא סרט לסימן. גם אם גר הוא בקצה הארץ, גם אם הדרך משובשת, יעשה דרכו לירושלים, שם יטהר מטומאתו ויעלה להר הבית בקול רינה ותודה, יבוא לפני הכהן לישא דברים נרגשים. "ואמרת אליו, הגדתי היום לה' אלוקיך" (דברים כו ג') - וכתב רש"י: "שאיני כפוי טובה!" ה' נתן לי שדה, נתן לי עצים, הצמיח בהם פירות - איני כפוי טובה!

והחידוש הגדול בפרשת ביכורים הוא, שאין די בהכרת טובה מילולית, בהרגשת הלב או אמירת תודה. הכרת הטוב צריך שתצמיח מעשים בפועל. ולא זוטות גרידא, אלא ליטול את היקר שבפירות, הפרי שצמח ראשונה, ולעלות לעיר הקודש, ולהיטהר ולבוא למקדש עם סל גדוש פירות מקושט ומעוטר, ולהניפו לפני המזבח. לקרוא עליו כל פרשת ביכורים ולתיתו לכהן. כל מעשה פחות מזה, יצביע על חיסרון בעומק הכרת הטוב. יורה שאין היא אלא שטחית וחיצונית, שאינה רצינית.

לפני כארבע מאות ושלושים שנה עלתה משפחה מצנעא שבתימן לארץ הקודש והתייסרה בחבלי קליטה. ההורים נפטרו והותירו אחריהם יתום גלמוד, ישועה שמו.

בעניו ובדידותו ישן בשדות וניזון מצמחי בר ושיירי מאכלים, עד שנתגלגלו עליו רחמי אדם אחד שאספו לביתו וכלכלו מפיתו. בכך איפשר לנער להקדיש עצמו לתורה, והוא למד תורה מפי הגאון רבי בצלאל אשכנזי זצ"ל בעל ה"שיטה מקובצת" והגאון הקדוש רבינו חיים ויטאל זצ"ל וברבות הימים היה לאחד מגאוני הדור. מארחו ומטיבו לא היה בן תורה, התקשה אף בלימוד משניות. כהכרת הטוב ישב הגאון רבי ישועה וחיבר עבור מארחו חיבור מקיף ומאיר עיניים על המשניות - וכך זיכה את עם ישראל בפירוש המשניות "מלאכת שלמה"!

כך מציינים הכרת טובה!

אילו היינו משיבים זאת אל ליבנו, אילו היינו חדורים בהכרה זו, הרי היו חיינו נראים אחרת, מאושרים ומאירים פי אלף:

הילדים היו יודעים שאין סוף להכרת הטוב שלהם כלפי ההורים שהעניקו להם את חייהם, שגידלום במסירות כה רבה ובאהבה כה גדושה ונתנו להם הכל: קורת גג, כסות ומזון. וההורים, אכן כן, גם ההורים צריכים להכיר בטובה של בניהם. ככלות הכל, הם שהביאו אור ושמחה לביתם, כמה קודר היה הבית בלעדם!

ובני הזוג עצמם, איש לרעהו - הרי אמרו חכמים במדרש: "הפותח דלתו לחברו, נפשו הוא חייב לו". וכבר נאמר בתורה (בראשית ב. יח') "לא טוב היות האדם לבדו", בבדידות משמימה וקודרת. הרי כל אחד כשלעצמו "פלג גוף" הוא, חצי גוף, כמה הכרת טובה חייב הוא לבן הזוג, עימו בנה את הקן המשפחתי.

והכרת טובה, כאמור, אינה מספקת ברגש ובמילים. חייבת היא למצוא ביטוי במעשים עבור הזולת, בהוכחת ההכרה וההוקרה. אילו נוהגים היינו כך, היתה המשפחה מלוכדת שבעתיים, לא היה ניכור ונתק, לא היו גירושין!

הבה נתבונן: עם ישראל מרחף במדבר על מצע ענני כבוד, ניזון בלחם מן השמים ובבאר פלאית הנובעת מים, "זה ארבעים שנה ה' אלקיך עימך, לא חסרת דבר" (דברים כ. ז'), "שלא היו חסרים אלא להזכיר דבר, והוא נברא לפניהם!" (שמות רבה כא. י'). עברו בסמוך לעמון ומואב, ולא קידמו אותם בלחם ובמים. ועל כך, נדחו לנצח מלהסתפח לעם ישראל! (דברים כג. ה'). משום שהיה עליהם להכיר טובה לעם ישראל, כי בזכות אברהם אבינו ניצול לוט מסדום ומן השבי, ולא הביעו הכרת טובתם.

וכי נצרכנו למימם וללחמם, ודאי שלא! אז אולי הכירו טובה בליבם, ולא מצאו לנכון להביעה במעשים, להביא לחם שאינו נצרך, להציע מים שאינם נצרכים?

לא! מי שחש הכרת טובה אמיתית, יצא מגדרו להציעה, להביעה, גם אם אינה נצרכת!

אז מתי הגענו הביתה לאחרונה עם תשורה קטנה. פרח קטן, להראות תשומת לב, להביע הכרת טובה?

ומכאן - למחשבה מעמיקה יותר: אם כך יש להודות על פרי ביכורים, להקדישו ולהביאו לבית המקדש. כמה צריך להודות על החיים ועל הבריאות? ושוב: הכרת הטוב, מן הדין שתמצא ביטוי במעשים כדי שתשתרש בנפש ותנבע מהלב. אם נחשוב על כך, נבין שמחובתנו להביא ולהקריב "ביכורים" גם מחיינו, להקציב כביכול לבורא יתברך שעה מן היום - שעה של תפילה במניין, שעה של לימוד תורה, של שמיעת שיעור ופעילות חסד! להביא את עצמנו לבית המקדש, לבית הכנסת שהוא "בית מקדש מעט".

ועוד: הוא, יתברך, מעניק לנו פרנסה סדירה, למזון ולביגוד ולכל צרכינו. הכרת הטוב מחייבת להכיר טובה בפועל ממש, להביא גם מכספינו, לצדקה ולחסד, לתמיכה בנצרכים ולהחזקת מוסדות תורה.

אם ננצל את הזמן הקרב ובא להשרשת הכרת הטובה וביטוייה בפועל – אין הכנה טובה וגדולה מזו לימים הקדושים שממשמשים ובאים שיהיו לטובה ולברכה עלינו ועל כל ישראל אמן.