להיצמד להוראות היצרן - ממתק לשבת פרשת 'פקודי'

חלומו של כל מעביד, שיעשו בדיוק את ההוראות שמנחיל. שהרי הדברים נאמרו אחרי חשיבה מעמיקה וראיית עתידו של המפעל,

אך בתוכו פנימה משלים עם מציאות של מענה חלקי – מה שקרוי בשפת העם "בערך"...
בתקווה שזה יכסה את רוב בקשותיו.

והשאלה נשאלת מדוע באמת טבע האדם לשנות אפילו במעט את הנאמר לו? האם לא הבין מה נצטווה? הרי הדברים נאמרו בצורה מפורטת על כל סעיפיו ותתי סעיפיו?

שמעתי לבאר: כי לאדם יש קושי לקיים במדויק את אשר נצטווה,  למרות ש"הבין" היטב את הנאמר, 
כי ברגע שידייק - משמע הוא אינו מאן דאמר, אלא סוג של שפוט, ואם כן איפוא הוא בתמונה?

מכאן נובע ה"שינוי" שנותן מקום ל"דיוק" שמייצג את ה"אני" שלו. (וידוע מי קונה בשינוי)

נחשוב לעצמנו מה היה אם ההוראות ינתנו לאומן? על אחת כמה וכמה שהלה יבצע בהן שינויים,

משום שנשמת אפו של האומן היא היצירתיות השמורה רק לו, ואת כל אצבעותיו מטביע ביצירתו - והכיצד פלוני או אלמוני יכתיב לו את קצב נשימתו?

בהתבוננות בפרשה התורה משבחת פעם אחר פעם את עם ישראל בבניית המשכן שעשו הכל "כאשר ציווה ה' את משה"

ולא בכדי, כי בכך הוכיחו על ויתור של ה"אני" וכל כולי לשימור האותנטיות של הציווי גם אם הייתי רוצה שזה יהיה יותר רלוונטי ותואם לתחושותי.

והייחודיות  שגם בצלאל שהיה אומן - עשה בדיוק את הנאמר ללא עירוב שיקול דעת עצמית.

בהחלט יש מקום להערכה ולשבח הנהגה זו שיש לה השלכות לדורות.

אין פלא שהמשכן לא נחרב מעולם - אלא פורק כשהגיע זמנו,

ללמדך שכאשר אתה שומר על האותנטיות של ציווי הבורא, הדבר יחזיק לעולמי עד, אך ברגע שזה יהיה תלוי ברלוונטיות של פלוני, אין שום ערובה לשימור ההיסטורי, 
כי מה שרלוונטי לזה , לא בטוח שרלוונטי לאחר,  ומכאן הדרך לפיחות הזוחל...

הבית היהודי נמשל למשכן, כי הצלחתו ועמידתו לאורך זמן, תלויה בהקמתו לפי הוראות היצרן .

וחלק מההצלחה הוא הוויתור על ה"אני" והדאגה לעשות "כאשר ציווה"

שזה אומר, לנהוג על פי כללי ההלכה וההנהגה היהודית,

וכשצפה שאלה מסוימת, פונים לרב קבוע להתייעצות, ומקבלים את דעתו ללא עוררין.

כשהבית מתנהל בצורה זו, הדבר מקרין לילדים ואין כמו הדוגמה האישית להנחיל הלאה לדורות הבאים.

אין זה סותר שאת המסר האותנטי יש להעביר בצורה הכי רלוונטית התואמת לדורנו אנו, אבל תמיד לזכור את ה"כאשר ציווה"

שבת שלום ומבורך