כל הכבוד לכם, 'משמר הרובע'!

מה שאני זוכרת עד עכשיו מאותו ארוע, היא את תחושת חוסר האונים.

זו היתה תחושה מתסכלת שהתנקזו בה הכל: בושה, עלבון צורב, תחושה של אי צדק, של קיפוח ואפליה. אך זו היתה בעיקר תחושה של פחד.

היה זה באותה שבת שכולנו זוכרים אותה, אז השתוללו נערי שוליים ברח' הורקנוס, כאשר הם פוגעים – לאור יום – בעוברים ובשבים, מבלי שיחושו שהם אמורים לתת דין וחשבון למישהו. הם השתוללו, התפרעו, עקרו תמרורים, יידו אבנים, אך בעיקר – צעקו וקיללו לעבר כל מי שרק חלף אז ברחוב.

זו היתה שבת, ואנו לא יכולנו להזמין משטרה. אך גם אם היינו מזמינים, האם היתה מגיעה ניידת? ואם היתה מגיעה?

לשוא התרענו אז שמי שמקלל היום סתם כך אנשים שחולפים לצידו, מחר יהפוך לפושע שיפרוץ לבתים. מי שלא מורתע במרחב הציבורי, ינצל את אי ההרתעה הזו לביצוע מאוויים אחרים. רק השבוע למדנו על כך בפרקי אבות: רבי חנינא סגן הכהנים אומר, הוי מתפלל לשלומה של מלכות, שאלמלי מוראה – איש את רעהו חיים בלעו.

ואכן, אצלינו ברובע לא היה מורא מלכות, כשאותם פורעים – שבאבניקים בלשון העם – עשו 'מה שבא להם'. כנראה שזכו לגיבוי משטרתי, או שפשוט במשטרה ראו בהם 'סתם ילדים' כשהם מעדיפים לטפל ב'פושעים אמיתיים', וכך הופקרו להם תושבי הרובע.

ואשר יגורנו בא. האזהרות התממשו, והיטב.

בתקופה הבאה הוחלפו ההצקות בגניבות של עגלות ואופניים, לאחר מכן כבר החל שלב הפריצות לבתים, לחנויות, ולאחרונה ממש – לבתי כנסת ולבתי ספר.

ניכר היה שלא מדובר בפורצים מקצועיים. הם גנבו מכל הבא ליד, אך בעיקר פרעו והשחיתו. ועינינו רואות וכלות.

עד שקמתם, משמר הרובע, ובראשם ר' מוטי זורגר– האיש שבכל מקום שבו צריך אותו, הוא נמצא. קמתם, והחזרתם לנו את תחושת הביטחון.

ראיתי ביום שישי את ההתרחשות. את המרדף בין הבניינים. ראיתי את המתנדבים עטויי השטריימלך שביצעו מרדף מקצועי, שבסופו של דבר – כך עודכנתי לאחר השבת – הסתיים בהצלחה.

אך לא הייתי זקוקה לדיווח הזה. מבחינתי, עצם העובדה שיש מי שמסתובב ופוקח עין, משגיח ומוודא שהמרחב הציבורי אינו הפקר, הדבר הזה גורם לי לתחושת ביטחון, התחושה שכה היתה חסרה לי.

ועל כך, מילה אחת: תודה!