יש תרומה ויש תרומה. ממתק לשבת פרשת ויקהל

פעמים עולה בלב האדם הרצון לתרום למשהו שנגע לליבו. הרגש פועם במלא המרץ, עד כדי כך שהוא עלול לתרום יותר מכפי יכולתו.

מקומו של החישוב הכלכלי השייך להיגיון נדחק לעיתים מפני הרגש הפעיל.

ויש פעמים שאדם יתרום באופן מושכל על פי יכולתו הכלכלית. גם זו מעלה גדולה, שאדם נודב ליבו לתרום לאחרים. 

מהי באמת התרומה המעולה?

בפרשת השבוע מופיעים מספר תיאורים לתורמים.

יש כינוי תואר בשם "נשאו ליבו".

ויש אשר יכונה בתואר "נדבה רוחו".

הראשון מתייחס לתורם שליבו פתוח לתת יותר מכפי יכולתו, משום ש'נשאו ליבו' להתנהג כאדם עשיר...

ואילו השני נותן כפי יכולתו הכלכלית - לפי רוחו/ הבנתו השכלית.

ללא ספק לשניהם יש מצווה.

אבל נראה בפרשה ש"נשאו ליבו" גדול יותר מחברו.

ומדוע?

האור החיים הקדוש מבאר: שנתינה הבאה מנשיאות לב, פועלת אחר התנעה רוחנית השוכנת בלב, והיא הנותנת חשק לאדם לתרום (הרגש כידוע מרומם הרבה יותר, גם בחלק הרוחני).

רגש חיובי זה, משליך על השכל המאשר את רצון הלב, והתוצאה היא - נתינה מתוך שמחה והסכמה מלאה בין הרגש לשכל.

אפילו שהמעשה מנוגד להיגיון ולשכל, גם השכל הבין כמה חשוב להתאמץ ולסייע לבניית המשכן.

לחיבור וההסכמה של השכל עם הלב, נשמר התואר "חכם לב".

אדם זה זוכה בהמשך גם לתואר "נדיב לב", שזה כבר מתייחס על הגדרת ליבו הנדיב.

כל אחד מכיר את עצמו מה קורה כאשר הוא חש נדיבות כלפי דבר מסוים, אף חישוב כלכלי לא עוצר בעדו...

לעומתו, זה שתרם כפי יכולתו, בוודאי שקיים מצווה, אך חסר לו משהו בנשמת הלב.

את ההסכמה והתיאום בין הרגש לשכל.

הרגש לא מספיק הטביע את חותמו, והשכל לא היה צריך להתלבט הרבה, שהרי זה עומד בכללי ההיגיון.

הדבר אקטואלי גם לשאר תחומי החיים.

בכל דבר שאדם נותן, ראוי שייתן מכל הלב. לאפשר לרגש לפעם בנו, תוך שילוב חשיבה והסכמה מלאה גם עם השכל.

ובכך עשה שימוש נכון והפעיל את הרגש לשירות השכל,(כי בסוף תפקידנו לראות שהשכל ישלוט).

עבור המקבל זה יהיה משמעותי ביותר, כי האדם זקוק לליבו של השני יותר מהכול.

שבת שלום ומבורך