כך החדיר המחנך שנפטר לתלמידיו את החובה 'להיות מיצר ודואג'

לפני שנתיים זכיתי לשוחח עם ידידי ורעי הטוב הרב דוד משה בוקסבוים, ולכתוב בשמו עצות מעשיות להעברת האווירה והחינוך הנכון של ימי בין המצרים, לילדי הגיל הרך.

לדאבון הלב, השבוע השיב הרב בוקסבוים את נשמתו ליוצרה, לאחר ניתוח בריאטרי פשוט של קיצור קיבה, שהסתבך בצורה מזעזעת. הותיר אחריו הורים, אלמנה, אחים ואחיות ותשעה יתומים שאת רובם לא זכה להוביל אל תחת חופתם. וגם מאות תלמידים שבקושי זוכרים אותו, כי הם למדו אצלו כשהיו רק בני שלוש, אבל הם חבים לו הרבה הכרת הטוב על ההשקעה הרבה שהשקיע בהם, בפיתוחם ובטיפוחם.

בעיצומם של ימי השבעה, אנו מפרסמים מחדש את הדברים שכתבנו מפיו לפני שנתיים, והתועלת שיביאו הדברים הללו להורים ולמחנכים שילמדו מהם, בוודאי יעמדו לו לזכות, ויהיו לעילוי נשמתו. חבל על דאבדין, ובעל הנחמות ינחם את הוריו, אלמנתו וילדיו, שבוודאי ימשיכו ללכת בדרך אשר חינך אותם באהבה ובמסירות.

ימי בין המצרים מציבים בפני ההורים והמחנכים אתגר לא פשוט: מצד אחד כולנו רוצים להעביר לילדים והתלמידים שלנו את תחושת האבל על חורבן בית המקדש, לחבר אותם אל ההרגשה הנוראה הזאת שמרגיש עם ישראל בגלות המרה והארוכה, לתת להם את הכלים להצטער צער עמוק ואמיתי בימי בין המצרים בכלל ובתשעה באב בפרט.

הרי השולחן ערוך כותב שראוי לכל ירא שמים שיהיה מיצר ודואג על חורבן בית המקדש, ומי אינו רוצה לחנך את בניו ותלמידיו להיות יראי שמים?

מאידך, הילדים בימינו רגישים יותר, נפשם עדינה ופגיעה מאוד. אנחנו לא יכולים לתאר בפניהם את תיאורי החורבן במלואם, סיפורים על נשים רחמניות וכו', עלולים לזעזע אותם עמוקות, ותיאור העוללים נפוחי הכפן המתגוללים בחוצות, לא מתאים לילדים בגיל הרך.
עם התהייה הזאת, כיצד יש לגשת לנושא הזה בשיחות עם ילדים, ובמיוחד עם ילדים בגילאים קטנים יותר, פנינו למחנך הוותיק הרב דוד משה בוקסבוים, מומחה לגיל הרך ומנחה הורים, לצד עבודת הקודש שהוא מבצע באופן יומיומי כמלמד תינוקות בתלמודי התורה 'איילת השחר' ו'דרכי יושר' ברמת בית שמש ג'.

"מספרים שפעם חזר ילד אחד הביתה מהחיידר, וסיפר להוריו בפרוטרוט על בית המקדש ועבודת הקודש שנעשתה בו, ועל כך שנחרב בית המקדש, ולא רק אחד נחרב אלא שניים…

"פנה האבא לילד", מתאר הרב בוקסבוים, "ושאל אותו: אמור לי ילדי חביבי, לשם מה היינו צריכים שני בתי מקדש? היו יותר מדי קרבנות שלא הספיק בית מקדש אחד להקריב את כולם? ובכלל, איך הם היו בנויים? האחד מעל השני, או זה לצד זה?…". הילד התבלבל ולא ידע מה לענות. למה באמת צריך שני בתי מקדש?

"הסיפור הזה, בין אם היה ובין אם לא היה, ממחיש לנו כמה שלפעמים אפשר לדבר על החורבן ולעסוק בו בהרחבה ואפילו עם תיאורים צבעוניים, אבל הילד יישאר בלי לדעת את הדברים הבסיסיים ביותר.

"לצערנו, רובנו לא יודעים את כל הפרטים והעניינים של בית המקדש. הנושא הזה קצת רחוק מאתנו, אחרי אלפי שנות גלות. אנחנו לא חיים את האווירה, אנחנו לא באמת מרגישים מה חסר לנו, ולכן גם האבל הוא לא אותו אבל. אנחנו זקוקים לכל מדרשי חז"ל המגיעים בנוסף כדי להרגיש את האבל. אנחנו יכולים להתחבר לטירוף של אנשים רעבים אחרי שנים של רעב הולך ומחריף. אנחנו יכולים להוזיל דמעה כשאנחנו חושבים על אותם מאות ילדים וילדות שנאלצו לקפוץ למים כדי לשמור על יהדותם.

"אנחנו יכולים להתחבר לטרגדיות האנושיות שהיו בחורבן, אבל כמה מאתנו יכולים להוריד דמעה כי אין לנו מזבח להקריב עליו קרבנות?

"כמה מאתנו מסוגלים לבכות בכי תמרורים כשהם חושבים על כך שמחר בבוקר לא נזכה להקריב תמיד של שחר?

"והאמת היא שזה הוא האבל האמיתי והעמוק של תשעה באב. כי אסונות היו תמיד. גם אסונות בקנה מידה ענק כמו בשואה הנוראה היו לנו. מסעי צלב, פרעות, פוגרומים. חסרות צרות בעם היהודי?

"אבל תשעה באב זה יום ייחודי כי בו איבדנו את בית המקדש, שזה הרבה יותר מכל האסונות האלו כי הוא כולל את האסונות האלו בתוכו. אם היה לנו בית מקדש לא היתה לנו שואה ולא היו קורים כל האסונות המחרידים האחרים שקרו לעם ישראל.

"כשמלמד ניגש לילדים לספר להם על החורבן, הוא חייב קודם כל להרגיש את זה בלב שלו. אי אפשר להעביר לילדים תחושת צער שאתה לא חווה אותו בעצמך! זה אף פעם לא יצליח. הצער חייב לבוא מהלב, ורק ככה הוא יכול להיכנס ללבו של הילד.

"ולכן, אין צורך להזכיר את מדרשי חז"ל הללו בפני ילדים רכים. זה מגיע עם הגיל, כל ילד וקצב הבשלות הנפשית שלו. כשהילד שלך בן שלוש, אתה לא אומר לו שיש אזעקה כי עוד רגע ייפול פה טיל. אתה מסביר לו שזה סוג של משחק שאנחנו עושים תחרות עם האזעקה לראות מי מגיע ראשון למקלט.

"כשהילד יגדל, כבר תדע לבד מתי אתה יכול לחשוף אותו אט אט למידע המלא, כך גם לגבי אגדות החורבן ולגבי כל דבר אחר. ההורים מרגישים בעצמם מתי ראוי לספר.

"לעומת זאת את תחושת הצער אפשר להעביר גם בגיל צעיר מאוד, אבל רק אם אתה עצמך מצטער באמת ובתמים.

"ולכן צריך לעסוק בענייני בית המקדש לפני שמתחילים לדבר על זה עם הילדים. לקרוא תיאורים של העבודה, ללמוד על עשרת הניסים שנעשו בבית המקדש, לדמיין את העלייה לרגל, את השמחה והעליזות ששרו על פני כולם כשעלינו לירושלים.

"לדמיין את הטהרה הגדולה ששרתה אז בעם ישראל, כשכולם היו שומרים את עצמם בטהרה ובמיוחד לפני הרגל, הולכים להיטהר באפר פרה אדומה וטובלים במקוואות, כולם טהורים, אנשים נשים וטף מתכוננים בחיל וברעדה לעלות ירושלימה לבית המקדש. איזו קדושה! איזו טהרה! איזו שמחה!!!

"ועכשיו חסרנו כל אלה, אין לנו לא חַטָּאת וְלא חֲלָבִים. לא טְבִילָה וְלא טָהֳרָה. לא יְרוּשָׁלָיִם וְלא יַעַר הַלְּבָנון. לא כִיּור וְלא כַנּו. לא לְבונָה וְלא לֶחֶם הַפָּנִים. אפשר לעיין בכל הפיוט של 'כאהל הנמתח… מראה כהן' והלאה, אחרי סדר העבודה במחזור של יום הכיפורים, אפשר וגם מומלץ לעיין בקינות לתשעה באב לפני שמתחילים לדבר עם הילדים על חורבן בית המקדש, וכשנכנסים לאווירה הזאת, כל האופן בו אנחנו מעבירים לילדים את חווית האבל על חורבן בית המקדש, מקבל צורה אחרת, עמוקה יותר, יהודית יותר.

"שלב נוסף יכול להיות עם ילדים קצת יותר גדולים. לוקחים ילד שהלך לנחם את סבא שלו כשישב שבעה לא עלינו וכדו', שיספר לחברים בכתה איך נראה אבל, כמה גדול הצער כשמאבדים מישהו יקר וחשוב, וכך אנחנו מתאבלים גם על חורבן בית המקדש. הילדים מקבלים בעצם המחשה פיזית של האבל.

"ולסיום, לחבר אותם לכל הטקסטים והפעולות שאנחנו עושים במשך היום, כל יום, בגלל האבל על חורבן בית המקדש. בברכת המזון אנו אומרים 'רחם נא…', 'ובנה ירושלים', בשמונה עשרה אנחנו אומרים 'ותחזינה עינינו…' ועוד, בבית יש לנו 'זכר לחורבן' על הקיר, ובחתונה החתן שובר כוס ושמים לו אפר על הראש…

"כשאנחנו מחברים את זיכרון המקדש וחורבנו בהתנהלות היומיומית, הילדים מקבלים חיבור נוסף וזאת הדרך הנכונה והבריאה ביותר עבור כל ילד, לחוות את חורבן בית המקדש. בלי סיפורי זוועה שלא מתאימים לגיל שלו, אבל כן עם צער עמוק וכנה על כך שאין לנו לא כהן ולא משרת, ואין לנו את בית המקדש לכפר על כל עוונותינו".

הילדים מתחילים לחוש את הנושא של האבל ברמה האישית.

זה מעלה אותם ברמה בשביל לדעת מה עלינו לעשות כדי להתאבל על חורבן הבית. כמובן לא להפסיק לדבר על זה, כשמברכים בברכת המזון על ירושלים עירך ועל ציון ובנה ירושלים, להסביר לילדים מה זה רצה. גם מי שלא נוטל ידיים, בברכת על המחיה אומרים את הנושא שמזכירים את ירושלים, ולמה מזכירים. וכמובן שאנחנו בברכה השלישית לפני האחרונה ברצה מתפללים ומייחלים ותחזינה עינינו בשובך ברחמים.

ושנזכה באמת לבנין בית המקדש במהרה בימינו אמן.

המחנך הרב דוד משה בוקסבוים זצ"ל היה מלמד רבות בשנים, זיכה רבים וזכה. ראינו לנכון לפרסם את השיחה שקיימנו איתו אשתקד. שיהיו הדברים לע"נ על שנהג בנו טובת עין ונתן טיפים מועילים לחינוך הילדים בימי בין המצרים, וכעת השיב נשמתו ליוצרה, לאחר ניתוח שהסתבך רח"ל.