במעמד המרא דאתרא האשדודי: הילולא רבתי במושב אמונים

כמידי שנה, נערכה גם השנה במושב אמונים הסמוך לאשדוד הילולת  הרה"צ רבי חיים פינטו (השני) זצוק"ל, במעמד נכדו המרא דאתרא הגה"צ רבי חיים שמעון פינטו שליט"א. ההילולא מתקיימת בחצר הגדולה של משפחת יוסף הי"ו סביב שולחנות ערוכים.

המעמד החל כאשר הגר"ח פינטו ניגש להדליק את הנר הראשון לכבוד בעל ההילולא ואחריו הדליקו הנוכחים נרות בזה אחר זה. בהמשך, במשך כשעה המרא דאתרא הגה"צ רבי חיים שמעון פינטו שליט"א נשא דברים במעלת שבחם של צדיקים והלימוד הגדול ל'חיים אשר בהנה' המשתתפים בהילולא והצעירים הבאים ורואים את גדולת הצדיקים ואמונת חכמים - אין דבר גדול מזה!

בדבריו העלה על נס את דמותו הגדולה של סבו הגדול, תוך כדי שהביא הנהגות קודש ומעשיות על קדושתו.

בין היתר סיפר כי עד היום יש עדויות של אנשים ביננו שזוכרים את דמותו הפלאית של בעל ההילולא זצ"ל את הנהגותיו בקודש, בדאגתו לקהילה לפרנסתם ובפרט לעניים, היה נוסע מסעות למרחקים לפני חג הפסח כדי לדאוג לקמחא דפסחא לכל העניים וידוע שכמעט כל ימי חייו היה דואג לכדי פרנסתם של העניים במוגאדור.

הזכיר על תקופת כהונתו שעלה על כס הרבנות בקזבלנקה בארבע שנותיו האחרונות. הרב זצ"ל היה דואג באופן אישי לעניי עירו כשיהודי העיר התרגלו לעובדה זו, וידעו כי עליהם לעזור ולסייע בידו בכל כוחם.

בדרך כלל הציבור היה נענה בעין יפה ובנפש חפצה לבקשתו, כאשר הנותנים יודעים, שבנתינתם הם מקיימים את מצות הצדקה בהידור רב. הם גם ידעו, שעיניו הטהורות של ר' חיים רואות באופן על טבעי, ובכוחם לחדור מעבר למחיצת הגלימה והארנק, ולראות מה מסתתר בתוכה. לכן בדרך כלל נתנו כפי כוחם באמת, איש איש כפי יכולתו.

כך היה נוהג מידי יום ביומו ומשהגיע שעת הצהריים, סיים את 'מלאכתו', צרר את כסף הפדיון של אותו יום במטפחת מיוחדת שהייתה לו לשם כך, והחל לפקוד בחנויות בהן הזמין בבוקר את המצרכים השונים, לשלם- ולאסוף את ה"אוצר".

לאחר מכן, החל לצעוד עם שמשו בין בתי הנזקקים, והיה מחלק להם את חבילות הסיוע. למשפחה זו לחם וירקות, לזה בשר, לזה גם זה וגם זה, כל אחד לפי איך שר' חיים העריך למה שהיו זקוקים, היו מקומות שהיה משאיר אצלם גם בגדים או נעלים, או מותיר סכום כסף מזומן כפי הראוי לבני הבית, הכל לפי שיקול דעתו.

כל זאת עשה בצנעה, בשקט ללא פרסום היו מניחים את סלי המצרכים בפתח הבית, ומתחמקים, כדי שלא יבייש את המקבלים. כך היו מהלכים בדרכים זמן רב לפעמים ומסתובבים בין בתי האביונים, עד שכילו מלאכתם, מלאכת הקודש, רק לאחר כל זה היה רבי חיים סר לביתו, לנוח קימעא, לאכול קמעא, ולהתפנות ללימודים ולעבודת השם.

כאן היה דבר פלא, כאשר היה שב לביתו כבר בשעת ערב, היה בכל יום מכבס את מטפחתו בה היה צורר את המטבעות שקיבל לצדקה, ומשנשאל למנהג על שום מה, השיב:

למרות מעשה המצווה שנעשה במטפחת, בכל אופן, "הכסף יעקם את הכל" גם בדבר מצוה. הכסף מאוס עלי, וכמו מחלה מדבקת, הרי הוא מושך את האדם להבלי העולם הזה, והיות וריחו דבק במטפחתי, לכן בטרם אלך ללימודי עלי לטהר אותה, ללבן אותה, שלא ידבק בי מאומה מהבל הממון, כדי שלבי יהיה פתוח דברי תורה, ואוכל להידבק. בבורא עולם. כך היתה הסתכלותו של הצדיק שהיה בורח מכל חומריות בעולם הזה הגם שמדובר היה במצות צדקה החשובה.

כך סיפר שפעם הלך בדרכו וראה שהעניים יושבים בצד הדרך ואוספים כסף, אך האנשים העוברים ושבים, ממשיכים בדרכם ולא מתחשבים בעניים. משראה בכך, בלא אומר ודברים פנה לעברם, הרים את שולי גלימתו והתישב ביניהם על הריצפה לצד העניים. משראו זאת נכבדי העיר ובני המקום, מיד נגשו אליו בפחד ובחלחלה ופנו אליו כיצד רבינו ישב כך בבזיון, ענה להם: אתם רוצים שאני יקום מכאן, תדאגו לעניים שהם ילכו מפה ואז גם אני אלך מכאן...

לעשירים היה אומר, אם תעשה את המוטל עליך, ישאיר הקב"ה אצלך את פיקדונותיו, ואדרבה, אם יראה שהינך עושה זאת מתוך רצון, שמחה, ורוחב יד, יתכן שאף יגדיל את מספר הפיקדונות שיניח ברשותך, וכמו שאמרו במדרש משלי: "אם ראית אדם שמפזר מעותיו לצדקה, הוי יודע שנוסף לו, שנאמר, יש מפזר ונוסף עוד", אבל אם לא תחזיר לעני את חלקו, יתכן ויטול ממך את אותם פיקדונות, ואולי אפילו את המגיע לך יטול...

בדרך כלל, לאחר ששמעו הסבר זה, היו העשירים שבקהל פותחים את ליבם, ומריקים חלק נכבד מצרור כספם לתוך ידו.

בסיום בירך את כל הקהל שזכות הצדיק יגן עליהם לישועה ורחמים ולכל עם ישראל.