בליל זה יבכיון: דברי התעוררות מהגר"י דרעי זצ"ל

כבר הבטיחונו רבותינו: 'כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה', ברם ברור שאבלות היא ביטוי של כאב על אובדן ואי אפשר להתאבל ולבכות על אבידה בלא שמכירים בגודל ערכה. 

ואכן רבים הם מאמרי חז"ל אודות חשיבות בית המקדש והשפעתו המכרעת לכל מהלך חיינו, הן ברוחניות והן בגשמיות, בפרט החלל הנורא בחלקים רבים בתורה שנעלמו מאתנו עקב חורבן ביהמ"ק וסילוק השכינה, כדברי הגר"א שמיום שנחרב ביהמ"ק אין אנו יכולים לחדש כלום בתורה וכל עמלנו בה הוא רק להבין בדברי הראשונים שכבר נתחדשו בעולם. עכת"ד.

 ועל דא קא בכינא 'אוי לנו על שריפת ההיכל ואוי לנו על שריפת התורה'. באמת לכשנתבונן נראה שביהמ"ק היה גאונם וחשיבותם של ישראל, וכדברי הגמרא (חגיגה ה', ב) אודות בית המקדש שהיה 'גאוותן של ישראל', וביאר הגר"ש פינקוס זצ"ל ש'גאון' הוא לשון חשיבות, ביהמ"ק היה גאוותן של ישראל כפשוטו, משום שעל ידו התפרסם בכל העולם שבני ישראל הם בניו של מלך מלכי המלכים, לא בכדי 'לא האמינו מלכי ארץ וכל יושבי תבל כי יבוא צר ואויב בשערי ירושלים', (איכה ד יב), הדבר הזה היה נראה כבלתי מציאותי בדיוק כשם שהיום נצביע על מדינה קטנה ונאמר שהיא תנצח את ארה"ב, אם יש את נפשך לדעת מדוע לא האמינו כל יושבי תבל כי ניתן לגבור על ישראל, שא נא עיניך לדברי חז"ל אודות גבורתן המופלאה של בחורי ירושלים, דהנה כאשר נורו אבני המעצמה העולמית (כלשונו). עכת"ד.

אם יש את נפשך לדעת מדוע לא האמינו כל יושבי תבל כי ניתן לגבור על ישראל, שא נא עיניך לדברי חז"ל אודות גבורתן המופלאה של בחורי ירושלים, דהנה כאשר נורו אבני בליסטראות ע"י הרומאים כדי להבקיע את החומה, עמדו בחורי ירושלים על החומה וקלטו את האבנים האדירות בידיהם והדפו אותם חזרה לעבר הרומאים. ויש להשתומם שהרי אותם בחורים היו נתונים במצור של יותר מששה חודשים, והיו נתונים בחרפת רעב נוראה עד כדי 'נשים רחמניות בישלו בשר ילדינן' רח"ל. והגע עצמך כיצד נראה אדם מהישוב אחרי מספר ימים של חרפת רעב! הרי לפנינו גבורה פלאית.

אכן מפורש בחז"ל בכמה מקומות, שחוקי הטבע לא שלטו כלל בבית המקדש, שכן מלבד הניסים הידועים של 'נר המערבי', ו'לשון של זהורית', ו'לחם הפנים'. וכו'. מצאנו בפרקי דרבי אליעזר (פרק נא), 'בשבתות היו ישראל עומדים שם ורואים הדלתות נפתחים מאליהם ויודעים שבא יום השבת, וכן בראשי חודשים היו ישראל עומדים שם ורואים הדלתות נפתחים מאליהם ויודעים שאותם שעה נולדה הלבנה ומקדשים את החודש'. עי"ש. 

ולמעשה עצם עמידתם על עמודי המקדש היה בדרך נס, כמבואר בחז"ל שכאשר ביקש שלמה המלך להכניס את הארון פנימה, דבקו שערי קודש הקודשים זה לזה, וכשאמר שלמה ישאו שערים

ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד', נפתחו השערים. ודע, שעצם ההתבוננות במעלותיו של בית המקדש והדבקות בו הקרינה השפעה עצומה של קדושה ויראת שמיים כמבואר להדיא בפרקי דרבי אליעזר הנז"ל, 'ומכיוון שהיו תמיד שם ורואים את הדלתות נפתחים מאליהם יודעים ששכינתו של הקב"ה בו, ומיד היו כורעים ומשתחווים לפני אלוקיהן', עי"ש. 

וכן מבואר בתוספות (ב"ב כא), אודות מצוות עליה לרגל, 'לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה, היה מכוון לבו יותר ליראת שמים'. עכ"ל.

ומה נעמו בזה דבריו הנשגבים של הגאון מפוניבז' זצ"ל, אודות מעשה דיוסף משיתא המבואר במדרש (בראשית רבה כב), וזת"ד, כאשר ביקשו הרומאים מיוסף משיתא לפרוץ לפניהם אל תוך ביהמ"ק והבטיחו לו שכל חפץ שיטול משם יהיה שלו, נכנס ונטל את מנורת הזהב ויצא, כשביקשו ממנו שוב להיכנס וליטול מה שירצה סירב יוסף משיתא ואמר 'לא די לי שהכעסתי לאלוקי פעם אחת אלא שאכעיסנו פעם שניה', מה עשה לו, נתנו אותו במסור של חרשים, והיו מנסרים בו, והיה אומר אוי לי שהכעסתי לבוראי, עד שיצאה נשמתו. יצאה בת קול מן השמיים ואמרה 'מזומן יוסף משיתא לחיי העה"ב', עכת"ד.

 והלב משתומם מהשינוי התהומי שהתחולל בקרבו של יוסף משיתא, אשר הפך בין רגע מרשע עריץ שהסכים לפרוץ למקדש ולבזוז את כליו, לצדיק אשר מוכן למסור את נפשו במיתה משונה ויסורים נוראים ובלבד שלא להכעיס את בוראו! ומכאן הוכיח הרב זצ"ל, שגם לב ערל כיוסף משיתא זכה ליראת שמים כה מופלאה בעצם כניסתו הראשונה למקדש, והדברים מופלאים ומדברים בעד עצמם. 

על גודל השפעה זו של קדושת ירושלים היה מבכה רבי אליעזר, כמבואר בגמרא ברכות (ה, בי) שכאשר נכנס רבי יוחנן לבקרו וגילה זרועו, האיר בשרו את האפלה ששררה בבית מחמת יופיו, "גלייה לדרעיה ונפל נהורא", בכה רבי אליעזר ואמר 'על האי שופרא דבלי בארעא קא בכינא', ובכו שניהם. ויש לתמוה על בכיה זו מה היא עושה, וכי יעלה על הדעת שבכו על יופי חיצוני.

 ברם כבר הרגיש המהרש"א (שם) בתמיהה זו וביאר, שצערם ובכייתם היה על זכרון חורבן ירושלים, שכן העיד רבי יוחנן ולפי הנראה כל מעלותיה הנשגבות של ירושלים הנזכרים לעיל, וחוקי הטבע אשר לא שלטו בביהמ"ק, היו מחמת השכינה ששרתה בהם. וכה הם דברי הגמרא (סוכה נג), אודות הכרזתו של הלל הזקן בעיצומה של שמחת בית השואבה, 'אם אני כאן הכל כאן, ואם אין אני כאן, מי כאן'. ופרש"י שם, שכלפי השכינה התכוון הלל, כלומר אם השכינה שורה כאן אז היה הכל כאן, שכן הזוכה לחסות תחת כנפי השכינה אין פגעי הזמן והטבע יכולים לשלוט בו, כדברי דוד המלך ע"ה בתהילים (כג', ד), גם כי אליך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי'. אבל אם אין אני כאן מי כאן. שכן עם סילוק השכינה מנהיג הקב"ה את עולמו בהסתר פנים תחת חוקי הטבע, אשר טבע בעולמו, וז"ש דוד המלך (שם) "הסתרת פניך הייתי נבהל".

 וזה עומק דברי האור החיים הקדוש המפורסמים אודות ההבדל שבין הניסים שהיו קודם מתן תורה, כדוגמת ניסי יציאת ישראל ממצרים, שהתורה מרבה בתיאורם ומצווה לפרסמם 'למען תספר באוזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים', ועוד כהנה פסוקים רבים, לבין ניסים רבים ועצומים שהיו אחרי מתן תורה וחלקם אף היו גדולים מניסי יציאת מצרים, שזכה ביופי של ירושלים, ובכה רבי אליעזר על הפסד זכרון ירושלים אשר אמור להסתלק עם פטירתו של רבי יוחנן שבדמותו הזכיר את מעלותיה של ירושלים.

כמאמר הש"ס (חולין ז') במעשה דרבי פנחס בן יאיר, עיי"ש. ופירש האור החיים, שאחרי מתן תורה אין להתפעל כל כך מניסים על טבעיים, יען כי העוסק בתורה שולט הוא בחוקי הטבע, כדבר הכתוב "ויהי ערב ויה בוקר יום השישי", וביאור רש"י שם.

ועל כל המעלות הנשגבות הללו אשר נלקחו מאיתנו עם 'סילוק השכינה', אנו מקוננים בבכייתנו לאורך כל הדורות, 'אוי לנו על גלות השכינה', 'אוי לנו על שרפת התורה'.

ויה"ר שנזכה לבנין אפריון ואריאל במהרה בימינו אמן.