"צרחות אימים ואין מענה": הפוסט המצמרר של העיתונאי

ארז כהן, צלם 'כאן חדשות' היה מראשוני העיתונאים בזירת הטבח בבוקר ה-7 באוקטובר.

בפוסט שפרסם בעמוד הפייסבוק שלו לצד ריאיון שהעניק לדב גיל-הר, הוא מתאר את האירועים הבלתי נתפסים שחווה ביום הטבח.

"אני תקוע על ה-7 בחודש", אמר, "זה יום שלא נגמר", הוא אומר.

"הבוקר התחיל כשהטלפון התחיל לרטוט ליד המיטה. הסתכלתי והבנתי שיש מטחים כבדים. לא חשבתי פעמיים, קפצתי מהמיטה ועליתי על האוטו. בראש פירשתי את זה כעוד סבב או כחיסול של בכיר בעזה. לא תיארתי לעצמי את גודל האירוע", סיפר ארז.

"אחרי נסיעה של חצי שעה הגעתי לצומת שער הנגב. הסתכלתי ימינה לכיוון ניר עם וראיתי חיילים. הרמתי את היד לשלום ועליתי על הגבעה. במשך כל הדרך לשם חשבתי על אחי הצעיר, שעבר לאחרונה מבאר שבע לקיבוץ מפלסים הפסטורלי בעוטף עזה. מיד סימסתי לו והוא אמר שהכל בסדר והם נכנסו לממ"ד", הוסיף.

חברת משפחה של כהן, רינת שגב, שהתגוררה בקיבוץ ניר עוז עם משפחתה, הדאיגה גם היא את כהן. "הכרתי אותה רק לפני שנה אבל היא נחרטה לנו בלב. היא הייתה העובדת הסוציאלית של הבן שלי. היא כתבה לי שהם בממ"ד ושאלה מה קורה. ככל שעבר הזמן אני מתחיל לשמוע ממנה סיפורים - שהיא שומעת ערבים, שהם מסתגרים ושומעים ירי", סיפר בכאב.

בשטח נתקל כהן בכוח מיוחד שחשד תחילה שהוא מחבל. "צוות של ימ"מ צעקו עליי לעמוד ולהרים ידיים. אני אומר להם 'אני עיתונאי, אני עיתונאי'. קצין הימ"מ תפס אותי בשכפ"ץ, גרר אותי למאחורי תחנת הדלק, הוריד אותי על הרצפה ואמר לי 'אל תרים את הראש שלך, אתה מוקף במחבלים'.

"לידי שכב לוחם ימ"מ שהיה פצוע מירי בחזה. השוטתי לו יד והתחלתי לדבר איתו, לספר לו על המשפחה שלי כדי לשמור אותו עירני. שמעתי ממכשיר הקשר שלו צרחות, שיש פצועים וצריך חילוץ, אבל לא היה מענה", תיאר.

הצוות פינה את הלוחם, אך לדבריו, הוא הושאר לבדו באיזור התופת. "מצאתי את עצמי לבד. אני נושא נשק מאז אירוע אחר שעברתי במהלך מבצע שומר החומות, והפעם נשאתי איתי מחסנית נוספת, דבר שאני בדרך כלל לא עושה. עשיתי חשבון שיש לי 12 כדורים בכל מחסנית", אמר.

"עובר הזמן ואני מתחיל לשמוע שהירי מתרחק. במחשבה של רגע החלטתי שאני לא נשאר פה. לקחתי את המצלמה מהגבעה, זרקתי אותה לאוטו ונסעתי בחזרה לכיוון הצומת".

כשחזר לצומת שער הנגב התחיל להבין את ממדי האסון. "הרמתי את המבט והסתכלתי על הכביש, ואז התחלתי לראות את התופת. ראיתי את החיילים, את הרכבים הבוערים, את האש. לא הצלחתי לזוז. בבת אחת התפכחתי. פניתי ימינה לכיוון צומת בית קמה, שם יצרתי קשר עם מי שצריך. בינתיים התכתבתי כל הזמן עם רינת. לא דיברנו בטלפון כי פחדנו שישמעו אותה, אבל היא כתבה בזעקות: 'איפה החיילים? איפה הסיוע?'".

"בשעה 14:56 היא שלחה לי צילום שלה שוכבת בשיחים עם בעלה והילדים. הם נמלטו מהבית אחרי שנחנקו מהעשן. בעלה שנושא נשק הצליח לחסל מחבל אחד. דקות אחר כך היא כתבה לי '669 פה', ואני עוד קיוויתי. ביקשתי ממנה שתעדכן אותי. אבל אף אחד לא הציל אותם. היא, בעליה ושני הילדים הגדולים נרצחו. הקטנים שהיו מתחתם ניצלו והיו עדים לכל האירוע", סיפר, והוסיף בכאב: "הבן הקטן הצליח להגיע לטלפון של אבא שלו ולהתקשר לאחד השכנים, שלאחר מכן אסף אותם אליו לממ"ד".

בריאיון תיאר כהן את תחושת השבר הגדולה המלווה אותו עד היום. "הלב נקרע, יש כעס עצום. אם הייתה לנו בכאוס של השנה האחרונה איזושהי אמונה שאם יש מישהו שאפשר לסמוך עליו זה הצבא, אני חושב שהיא קרסה גם כן. כל אותם אנשים שבמשך כל השנה האחרונה טינפו על הקיבוצניקים, על אותם 'אוכלי חינם', בסוף כיתות הכוננות שנרצחו הם אלה שהגנו בגופם על כולם".