תושב אשדוד טען שהמשטרה הרסה לו את החיים – כיצד הכריע בית המשפט?

במשך שנים הוא סחב את הסיפור הזה על הגב כמו משקולת: רגע אחד שבו ירד עם הילד לרחבה ליד הבית ברובע י"ב באשדוד – ורגע אחר כך הכל התרסק. עימות שכנים, אגרופים, שבר בלסת, אזיקים, מעצר, כתב אישום חמור והרחקה מהעיר. בסוף הוא זוכה – אבל לדבריו, הנפש נשארה במעצר הרבה אחרי שהדלת נפתחה.

בשבוע שעבר נתן בית משפט השלום באשדוד את פסק דינו בתביעה האזרחית שהגיש ש’ ר’ ז’ נגד מדינת ישראל – משטרת ישראל. התביעה ביקשה לקבוע כי החקירה נוהלה ברשלנות, באופן שגרם לו נזקים כבדים ונכות נפשית.

אולם השופט יהודה ליבליין דחה את התביעה: “אפשר לחוש בעדותו את עוצמת הפגיעה… אך אין בכך די כדי לקבל את תביעתו” – משום שלא הוכח שהמשטרה התרשלה.

הרגע שהדליק את הפתיל: “אל תשחקו פה”

האירוע המקורי התרחש באפריל 2015. לפי העובדות שאינן שנויות במחלוקת: בנו של התובע (כבן 8 אז) ירד לשחק ליד הבניין. שכן מהבניין הסמוך העיר לילדים. ויכוח קצר התפתח בין השניים – ואז, בתוך שניות, זה הפך לאירוע אלים.

אין מחלוקת שהתובע פגע בשכן וכתוצאה מכך נגרם לשכן שבר בלסת. מכאן החלה שרשרת אירועים קשה:

התובע עוכב לחקירה. נעצר למספר ימים. הוגש נגדו כתב אישום על חבלה חמורה ואיומים. הוא הושם במעצר בית מלא – מחוץ לאשדוד, לתקופה ארוכה.

בהליך הפלילי התמונה התהפכה בהמשך. התובע הורשע תחילה בעבירה מופחתת, אך בערעור לבית המשפט המחוזי – בשנת 2018 – הוא זוכה מחמת הספק, כשהמחוזי קבע שעשויה לעמוד לו טענת הגנה עצמית.

“זוכה – אבל נשבר מבפנים”

הסיפור לא נגמר בזיכוי. התובע טען שההליך הפלילי “שרף לו את החיים”: פגיעה בפרנסה, במעמד, בתחושת הביטחון – ובעיקר בנפש. מומחית מטעם בית המשפט, ד”ר שגית משגב, קבעה שנגרמה לו נכות נפשית צמיתה בעקבות הפרעת הסתגלות עם מאפיינים דיכאוניים, ובחלקה יוחסה לאירועי המעצר והשלכותיהם.

וכאן מגיע אחד הקטעים האנושיים והכואבים בפסק הדין: השופט ליבליין לא ביטל את התחושות – להפך.

הוא כתב במפורש שניתן היה “לחוש” בעדות את עוצמת הפגיעה ואת התסכול של אדם שמצא את עצמו נחקר, נעצר ומואשם בעבירות חמורות – מהן זוכה בסוף.

אבל בית המשפט הבהיר: הזדהות עם הכאב אינה תחליף להוכחה משפטית.

אז למה התביעה נדחתה?

כדי לחייב את המדינה ברשלנות בניהול חקירה, צריך להוכיח כמה דברים יחד:
חובת זהירות, התרשלות, נזק וקשר סיבתי.
השופט ליבליין הסכים שיש למשטרה חובת זהירות כלפי נחקרים – אך קבע שהתובע לא הצליח להראות שהחקירה חצתה את קו הסבירות.

בפשטות:

גם אם בדיעבד קל להגיד “היו צריכים לחקור אחרת”, השאלה המשפטית היא מה היה סביר בזמן אמת, לא אחרי שכל העובדות כבר התבררו.

השופט גם הדגיש נקודה מרכזית:
בתחילת החקירה עמד מול החוקרים נתון “אובייקטיבי” חזק – השכן היה עם שבר בלסת ונזקק לניתוח, בעוד שלתובע לא נראו סימני חבלה בפנים כפי שטען שספג. בנסיבות כאלה, קבע השופט, לא בלתי סביר שהחקירה התמקדה קודם כל בתובע.

ומה עם “מחדלי חקירה”?

התובע טען לשורה של מחדלים: שלא חקרו את השכן תחת אזהרה, שלא עימתו אותו עם הסרטונים, שבנו של השכן והשכן הנוסף לא היו עדי ראייה “נקיים”, שהחקירה ננעלה על “קונספציה”, ועוד.

השופט קבע שגם אם אפשר היה לבצע פעולות נוספות (והוא אף כתב שחלקו של השכן לא נחקר באופן מיטבי), עדיין לא הוכח דבר קריטי:
שגם אם היו עושים את כל זה – זה היה מונע את המעצר/כתב האישום/ההליך.

כלומר, מבחינת בית המשפט, חסר כאן רכיב ה”קשר הסיבתי”: לא די להצביע על מה שהיה אפשר לעשות אחרת; צריך להוכיח שזה היה משנה בפועל את ההחלטות שנעשו אז.

ומה עם הפיצוי על מעצר והוצאות עו"ד? לא במסלול הזה

התובע ביקש גם פיצוי על שלילת חירות והוצאות הגנה לפי סעיף 80 לחוק העונשין והתקנות. אבל השופט הזכיר הלכה ברורה של בית המשפט העליון: את הפיצוי הזה מבקשים במסגרת ההליך הפלילי, לא בתביעה אזרחית נפרדת. לכן גם הרכיבים האלה לא יכלו להתקבל כאן.

השורה התחתונה: כאב כן, אחריות – לא

בסיכום פסק הדין כתב השופט משפט שמחזיק את כל המתח האנושי של התיק: התובע עבר אירוע “לא פשוט” – מעצר, אישום, הרחקה, ולפי המומחית גם נזק נפשי – אבל לא הוכיח שהמשטרה התרשלה.

התביעה נדחתה, והתובע חויב בהוצאות “על הצד הנמוך”: 12,500 ₪.

מדובר בפסק דין שמאיר באור חזק את השאלה שמטרידה לא מעט אנשים: אם זוכית – האם מגיע לך פיצוי?

בית המשפט מזכיר כאן תשובה מורכבת: לא אוטומטית. המדינה יכולה לנהל חקירה ולהעמיד לדין גם כשבסוף יש זיכוי – והשאלה היא לא התוצאה בלבד, אלא האם הדרך הייתה בלתי סבירה ורשלנית, והאם זה מה שגרם לנזק.