"המחבל נכנס למכולה וריסס את כולנו": הפוסט המחריד של ניצולת 'מסיבת המוות'

ביום שישי נסעתי לעבוד בנובה כמנהלת צוות, שמחה וטובה אילקין אסף אותי את דושי קוקי וענבר. מרימים כל הדרך ושמחים שסוף סוף הגיע המועד המיוחל לשמוח קצת... האנרגיות מאוד מוזרות. דושי קוקי ואני מתיישבות בקנטה ולא מצליחות לדבר את התחושות.

בסביבות 6 בבוקר... בדיוק בשניה שנהיה לנו כיף המוזיקה נכבית. ומודיעים בכריזה שיש חדירת מחבלים לשטח ואנחנו חייבים לברוח על נפשנו. עפים טילים ויירוטים בשמיים ממש כמו בסצנה מסרט. השוטרים אומרים לנו לעלות לרכבים ולצאת - אבל ההיגיון שלנו אומר שאם 4000 איש ינסו לצאת עכשיו מפה, אף אחד לא ייצא.

ההיגיון ניצח ונשארנו בשטח. דושי הקריאה לנו 'שמע ישראל' ופשוט התפללנו שהדבר הזה יסתיים כבר. אבל הוא בעצם רק התחיל.

תוך כדי שבאנו לרדת מהאוטו ולרוץ אנחנו קולטים סוללת מחבלים אין סופית חודרים רגלית, עם נשקים מכל הסוגים ויודעים שהגיע הזמן לרוץ ולהתפלל חזק חזק חזק. ואז נופל האסימון שאם מהדבר הזה מישהו ישרוד - זה נס...

כעבור רבע שעה של ריצה תחת אש חיה מכל עבר איזה בחור דחף אותי לתוך מכולת זבל שם התחבאנו - אני ועוד בערך 10 אנשים  3 שעות.

סביבנו יריות ״אללה וואכבר״ ושאר פניני חכמה והלב רק מתפלל שמישהו כבר יחדול את הכאוס. איפה צה״ל? המשטרה? מישהו? משהו? טילים עפים לנו מעל הראש, המשטרה לא עונה, אף גוף לא עונה, המוני אנשים נפצעים, צרחות מכל עבר, שריקות כדורים, מכוניות מתפוצצות ואין ספור מחבלים עזתיים עם נשק וכפכפים (חלקם גם בלי כפכפים) שמדלגים וצוהלים ויורים. באו לחגוג בנובה שלי.

אחרי בערך 3 שעות שהתחבאנו במכולה בשמש מיוזעים.. והמחבל נשמע קרוב מאוד למכולה, ביקשתי מאחת הבנות ששכבו שם להיות בשקט כדי שלא יכנס ויפגע בנו. היא אמרה שהיא חייבת לשנות תנוחה, וזזה. הפלסטיק שהיה בערימות הזבל תחתינו צייץ.

תוך פחות משבריר שניה המחבל כבר נכנס למכולה, ריסס את כולנו ויצא בקריאות אללה ואכבר. שני בחורים יפים וטובים חטפו כדור בראש ונפלו אל מול עינינו, שאר הבנות נורו.. ואני חטפתי שני כדורים, ועוד אחד בכתף שלי שלאחר מכן התברר שחדר ממני לסוליה של נועם ועל הדרך הצלתי לה את רגל שמאל.

חייגתי לאמא שלי להגיד לה שאני אוהבת אותה אבל אני לא אשרוד הפעם.

צרחות, זיעה, דם, זבל ושאר איברים שכבר ממש מאבדים משמעות כשאתה כלכך ריק. ואז התחיל המרוץ נגד הזמן ושורת המלאכים שדאגה לי לחזור מהמוות לחיים.

רום ברסלב שעבד מאבטח באירוע רץ אליי עם יגיל רימוני (מפיק וראש אבטחה) לפתח המכולה והם אומרים לי שאני חייבת לזחול לפתח המכולה כדי לקבל פינוי כי אנחנו תחת אש, אני כבר אחרי מעל חצי שעה של לעשות את עצמי מתה מתחת לשקיות זבל בשמש, ומאבדת כמות ענקית של דם, מבינה שאני חייבת להשתמש בכוחות האחרונים שלי ולזחול בין הגופות עד ליגיל ורום. אני מגיעה אליהם ורום (שכבר נורה ב2 ידיו) חייך אליי ואמר לי אל תדאגי אני שומר עלייך.

בין יריה לטיל כשהוא ירוי בשתי ידיו הוא התעסק בלחלץ אנשים. רום נעדר בערך מהשעה שפינה אותי ואני מתפללת שהוא חי ובועט ושרד את הזוועות האלו עם החיוך הענק שלו.

בתאגד לחיילים לא היה מספיק ציוד רפואי, שמו לי ח״ע על היריה ברגל שמאל בלבד, כתבו לי עם ליפסטיק על המצח את השעה 12:00, ולי רק נשאר להתפלל שכנגד חוקי הטבע כל האיברים שלי יישארו איתי.

רכב משטרה פינה אותי תחת אש חיה ויריות מכל עבר כשאני מקופלת ומדממת במושב האחורי והשוטר עוטף אותי בגופו כדי שלא איפגע מהיריות. מגיעים לאמבולנס הראשון, הפרמדיק בהלם, אין לו מנות דם, אין לו נוגדי כאבים. כשהצוות הבין שאין לו מה שאני צריכה הוחלט לגלגל אותי לאמבולנס אחר של איחוד הצלה תחת אש חיה, שם קיבלו אותי נעם, נעה, חני ויערה בקור רוח אצילי ומרגש למרות ההבנה שאני ממש מרחק יריקה מהמוות.

מעורפלת וכבר מתקשה לדבר. ליערה גם אזלו נוגדי הכאבים אז היא מיד עצרה אמבולנס אחר שדרך החלון העביר לנו אמפולת קטמין שפשוט שינתה את כל התמונה. יערה הזריקה לי אותה בכתף, ו30 שניות לאחר מכן הגוף היה ירוי והמוח? בחופשה בהוואי. ללא תחושה, ללא הבנה, וללא שום מחשבה על האם אני באמת אצא מהסיוט הזה אי פעם. מרחפת מעל הסיטואציה ובאמת לא מבינה. למה אני פה? למה המחבל ירה בי? למה שנינו בסיטואציה הזו? האם החברים שלי בטוחים? איפה ענבר? ועוד אלף תהיות על האם אני שמחה מהחיים שחייתי עד היום? כי היום הם נגמרים. יש משהו שהייתי משנה? מישהו שאני אוהבת ולא דיברתי איתו לאחרונה? לא האמנתי שאפשר לחשוב כלכך הרבה מחשבות בו זמנית דווקא בשניה שאני מסתכלת על המוות כלכך מקרוב.

אחרי ריחוף לא נפסק באמבולנס ואיבוד של המון המון דם אני מגיעה ל'אסותא אשדוד', מעורפלת וללא הכרה או דם או ורידים (פתחו לי עורק ראשי בצוואר) והתחילו להעמיס לי מנות דם.

מפה הסיפור כבר מסופר ע״י הרופאים כי אני לא הייתי שם. רק הגוף הירוי שלי מונח על שולחן הניתוחים עם כמה מלאכים שהחליטו שהם הולכים להציל לי את החיים.

כעבור יממה שהרגישה כמו חודש אני מתעוררת מונשמת בבית חולים, מזיזה את רגל ימין, מזיזה את רגל שמאל. רואה את שני ההורים שלי עומדים נרגשים מהנס שקרה להם, מבינה שלא כרתו לי את רגל שמאל בסוף ומודה לאלוקים בתוך עצמי שאני סוף סוף במקום בטוח, ושאני אפילו חיה.

בשלב הזה כבר נודע לי שאילקין היקר שלנו כבר נרצח. דושי ועדן ברחו ללא פגע, וענברי שלי נחטפה מעולפת על טרקטורון לכיוון עזה בידי החמאס. המוח עוד לא מצליח לעכל את גודל המצב.

אחרי מלחמה קיומית של כמעט יממה הייתי מיובשת וחלשה, וממתינה בצום מוחלט לניתוח הבא, מעורפלת מטושטשת ומקבלת ים מנות דם. פתאום הגיעה מלאכית נוספת - עדי. היא הרטיבה לי את הפה במים כדי שלא אמות מהתייבשות, ולימדה אותי לאט לאט איך לחזור לנשום בלי הנשמה. עד שהצלחתי להתעורר לגמרי כבר הייתי בדרך לניתוח נוסף אצל דוקטור מוריס טופז, פלסטיקאי שפיתח שיטה ייחודית במינה להחלמת פצעי ירי שכוללת בה קונסטרוקציות רציניות של פלסטיקים, ברזלים, תפרים, והחדרת אנטיביוטיקה ישירות לפצעים תחת ספוגים מהונדסים ששמו לי בכל חלקי הגוף בהם נפצעתי.

קמה מעורפלת ועם כאבים לא נגמרים בבוקר שאחרי הניתוח, ומבינה שעכשיו מתחילה המלחמה האמיתית של לחזור לעמוד על הרגליים. עכשיו אני צריכה לנסות להצליח לישון יותר משעה ברצף בלי לחלום על אחד מחבריי שכבר לא בין החיים, או על המחבל העזתי שירה בי 3 כדורים, או על הרכבים שהתפוצצו לנו מול הפנים.., או על איך זה מרגיש למות?

המחשבות לא נגמרות ולא ייגמרו בקרוב. לא ולי ולא לשאר האנשים שחוו את זה שם איתי או אפילו חוו את זה מהבית ואיבדו כמויות אדירות של אנשים קרובים ואהובים. כרגע אני במצב של הודיה לא נגמרת על זה שאני בחיים, ושגם כמה מחבריי שרדו את זה (לצערי לא הרבה) .וככה מילדה תמימה בת 25 מחיפה הפכתי לפצועת מלחמה שהיא בעצם נס רפואי שאנשים מנסים להתקרב אליי כדי לקבל מהמזל שיש לי.

אתחיל בלהודות לבן עותמי שקיבל אותי בחדר הטראומה והיה צמוד אליי לאחר מכן כל תקופה האשפוז, דאג לי למתנות אוכל וכל דבר אחר שיהפוך לי את האשפוז לנעים יותר. אתה המלאך שלי.

אני רוצה להודות גם לאלפי המתנדבים שהסתובבו אצלי במחלקה כדי לחלק אוכל, שתיה חמה, שמפואים ושאר מתנות. לכוכבי ארץ נהדרת ודודו טסה הקסום שבאו לשמח אותי בימים השחורים ביותר בחיי. לכלל עובדי מחלקה אורתופדית אסותא אשדוד שטיפלו בי בגבורה ובאהבה.

לרב בית החולים שלא הפסיק להזכיר לי כמה שאני נס גלוי וזכיתי בחיים מחדש. לכנרת לומברזו, מנהלת השירות של בית החולים שהייתה לי אמא נוספת לשבוע. כמה אהבה יש לי אלייך. להורים שלי שעברו איתי את המסע המטורף הזה ימים ולילות בלי שינה ודאגה שלא נגמרת. לחברים שלי שמכל קצוות תבל התקשרו ושאלו לשלומי והגיעו עד לבית החולים כדי לבקר ולשמח אותי. לשבט הנובה שלמרות שגבה קורבנות רבים ידע להתנהל בצורה בוגרת ואחראית לאורך כל האסון שעברנו, באו לבקר וכל היום התקשרו לשאול לשלומי וכמובן שלחו מתנות לאורך כל האישפוז.

תודה לשאר המלאכים שדאגו לשמור עליי מתחילת המסע ועד סופו, בלעדיכם לא הייתי כאן היום.

אני אסיים בעצה קטנה לכולכם,

כלל המדינה כרגע בפוסט טראומה. זו לא חוויה שמישהו כאן היה אמור לעבור. וחייבים לטפל בה בימים הראשונים שלה כדי שלא תהפוך לנזק מהותי יותר בעתיד. נפש בריאה - בגוף בריא וכולנו חייבים לפנות לגורמים הרלוונטיים ולדבר על הפצעים הנוראיים. יש לי רשימה של עשרות אנשי מקצוע מדהימים מתחום הטראומה והפסיכדליה שמתנדבים לשיחות חינם עם כל מי שרוצה וזה ממש חשוב שהיא תגיע לכולם. גם אני כבר פנויה לשיחות עם כל מי שירצה , על מה שעברתם, על מה שאני עברתי, או סתם על מזג האוויר. תשתדלו לשמור על המרחב שלכם מלא באנשים חיוביים שירימו אתכם מהסיטואציה ולא יורידו. ולהתמקד בחצי הכוס המלאה (שהיא אפילו רבע) ולהודות על הקרובים שלנו שכן נשארו בחיים.