"הקול יציב אך הלב שבור". החזן החסידי שמרגש את ההורים השכולים
03.05.22 / 12:27
מזה עשרות שנים, מאז מלחמת יום הכיפורים, נשמע ברמה קולו של הרה"ח ר' מרדכי לוי כשהוא מסלסל באמירת תפילת 'קל מלא רחמים' נרגשת. מיהו החזן, חסיד גור, שדמותו הפכה לחלק בלתי נפרד ממראות יום הזכרון בעיר? ראיון מרגש מיוחד ל'אשדוד'ס'
זה קורה מידי שנה. אווירה של דומיה כבדה שוררת בבית העלמין בעיר. המשפחות השכולות, העטופות באבלן, מתייחדות בדממה לצד המצבות שמתחתיהן קבורים יקיריהן. ואז נשמע לפתע קולו של החזן שמסלסל באמירת תפילת 'קל מלא רחמים', כשקולו – שהפך לחלק מפס הקול הקבוע של ארועי יום הזכרון בעיר – מצליח להרעיד גם את הנימים הנסתרים בלבבות.
כשהוא לבוש במדים לבנים ועטור בכובע שסמל הרבנות הצבאית מתנוסס עליו, קשה להאמין שהחזן הצבאי הוא בכלל חסיד גור מבני ברק, כזה שבמשך כל השנה תפגשו בו כשהוא לבוש חליפה שחורה ומראהו רחוק מלהזכיר את דמותו של החזן הצבאי שמוכר לכל באי בית העלמין בעיר. אך מבחינתו של הרב מרדכי לוי, בעליה של סוכנות הביטוח המצליחה 'מרדכי לוי ביטוחים' ומי שנחשב בנוסף לאחד מסוכני הביטוח הוותיקים בארץ, מדובר בפרק חשוב בחייו, כאשר על אף השנים הרבות שחלפו מאז מילא את תפקידיו בצה"ל ועל אף שיכול היה מזמן לפרוש מהתפקיד, הוא לא מתכוין לוותר עליו.
לא הוא, וגם לא המשפחות השכולות, שניגשות אליו בכל שנה כשדמעות מתנוצצות בעיניהם והם מבקשים להודות לו על התפילה הנרגשת. וכך, הוא ניצב בכל שנה על משמרתו, לצד ראש העיר, מפקדי הצבא והמשטרה, כאשר למרבה הכאב שורות החללים שבחלקה הצבאית רק הלכו והתרחבו מאז הוא השמיע בפעם הראשונה את התפילה בבית העלמין האשדודי, כשגם מעגל המשפחות השכולות הולך וגדל.
אך על אף השנים הרבות שחלפו, הוא לא שוכח את אותה פעם הראשונה שבה הוא השמיע את תפילת 'קל מלא רחמים' בבית העלמין באשדוד. אז היה שטח בית העלמין מצומצם יותר, כאשר הוא מוקף היה חולות לכל מלא רוחב העין. אך המבוגרים שבינינו, זוכרים עדיין את קולו שנישא ברמה, כאשר יחד עמו געו רבים מבני המשפחות בבכיה.
"הפעם הראשונה שבה שימשתי כחזן צבאי בבית העלמין באשדוד, היה ביום הזכרון שנערך מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים", הוא מספר בראיון מיוחד ל'אשדוד'ס. "באותה שנה הפצעים עוד דיממו, והעם כולו היה עטוף באבל. אך מבחינתי, הכאב היה גדול פי כמה, שכן בתפקידי כמזהה חללים במסגרת עבודתי ברבנות הצבאית טיפלתי בכמה מההרוגים בקרבות שניטשו אז בחזית הדרום, כשמטבע הדברים נקשרתי בקשר דם של ממש לבני משפחותיהם. אך מאז ועד היום, הכאב לא נעלם".
"חלפו מאז שנים", הוא מספר, "ובכל שנה אני מתקשה מחדש לעצור את הדמעות. הקול נשנק, אך את התפילה עלי לומר בקול ברור. וזה לא קל".
ולמרבה הצער, ארועי מלחמת יום הכיפורים לא היו הארועים האחרונים שבהם הוא נפגש פנים אל פנים עם המוות, עם השכול. "לאחר מכן נקראתי שוב אל החזית, והפעם בימי מלחמת לבנון הראשונה, כשגם אז תרמה העיר אשדוד וסביבותיה את חלקה למערכה, ודמם הטרי של החיילים הצעירים נשפך. וגם אז, עסקתי במשימה הקדושה של זיהוי החללים והבאתם לקבר ישראל, כשבהמשך המשכתי להגיע בכל שנה לארועי יום הזכרון בעיר, כך, שנה אחר שנה, בלי כל הפסקה".
בשנים הראשונות שבהן נהג להגיע לוי לעיר אשדוד מבני ברק, לא היה לו כל קשר לעיר. "בעיר לא התגוררו כמעט תושבים חרדים, וזאת משום שאז התגוררה האוכלוסיה החרדית בעיקר בירושלים ובבני ברק. רק בהמשך, בשנת תשל"ח (78), החלו להגיע המשפחות החרדיות הראשונות אל העיר. היו אלו משפחות חסידי גור ובעלזא שהתיישבו בעיר, בקריה החרדית הראשונה שהוקמה ברח' חטיבת הנגב – מול בית העלמין".
מאז, במשך כל שנה, החל לוי במנהג שהפך למסורת: לאחר שהוא משתתף בתפילת יום הזכרון שנערכת בבית העלמין, הוא פוקד את בניין התלמוד תורה 'לב שמחה' של חסידי גור הסמוך, שם לומדים נכדיו והיום גם ניניו, כשהוא מסייר במוסד כאשר הוא לבוש במדים הלבנים והמגוהצים. "מבחינתי", הוא חושף, "מדובר במסע מטלטל. רגע אחד אני נמצא במקום שבו החיים נעצרו ועמדו מלכת, ורגע לאחר מכן אני פוגש את הדור הבא, את ילדי ישראל ששקועים בלימוד האותיות הקדושות, החומש, המשנה והגמרא, כאשר אני יודע שאלו כמו אלו, לומדי התורה כמו גם האוחזים בנשק, כולם תורמים להצלחתנו כעם וכמדינה כשכל ציבור תורם את חלקו".
לאורך השנים התחלפו להם ראשי העיר, וכך גם מפקדי בסיס אשדוד והמשטרה, שניצבים בכל שנה לצידו כאשר עם חלקם – ובעיקר עם ראש העיר המנוח, אינג' צבי צילקר – טווה לוי קשרי ידידות עזים. ראשי העיר ומפקדי המשטרה שנחשפו לאישיותו הקורנת של החזן החרדי הפכו עם השנים לידידיו הקרובים, כשהם נוטלים חלק בשמחותיו ומחשיבים את עצמם לבני משפחתו ממש.
ועדיין, נראה שעל אף שהוא משמש בתפקידו מזה יובל, המשימה מרגשת אותו בכל שנה מחדש. על אף שהוא הפך לחזן המיתולוגי וקולו הפך לפס הקול של ארועי יום הזכרון בעיר, הוא מגלה כי הוא לא התרגל לכך מעולם. "בכל שנה אני פוגש לצערי, בני משפחה חדשים, או משפחות נוספות שהצטרפו למשפחת השכול הגדולה, ואין זה קל. אני יכול לומר מעדות אישית, שעל אף שחלפו שנים מאז טיפלתי בחללים, אך אני זוכר עדיין את דמותו של כל אחד ואחד מהם".
ובכל זאת, יש לו במה להתנחם. "כשהגעתי לכאן בפעם הראשונה, אשדוד היתה עיר קטנה, אפילו רחוקה במושגים של אותם הימים. והיום, כשאני מגיע לעיר גדולה ומשגשגת, שבה מתגוררים ילדיי, נכדי וניניי, וכשאני צועד ברחובות ההומים שכיום לא שונים מבני ברק עיר מגוריי, אני חש ברגשות של שמחה וגאווה. ברוך ה', הקב"ה שומר על עמו, ומי כמוני יכול לומר שהעובדה שאנו חיים ומתגוררים כיום כאן, אינה מובנת מאליה בכלל".
מעוניינים להגיב? לדווח ? צרו איתנו קשר במייל -[email protected]
