הופך עולמות להצלת חיי ילדים אך לא שוכח את התוכים. הכירו את שימי גשייד

את שימי גשייד אין צורך להציג ולחשוף. אמנם, לא חלפו לו עדיין ארבעה עשורים, עד מאה ועשרים, אך הוא מתהדר עם רזומה שקשה למצוא לו מתחרים. כמי שמנהל את הארגון שכבר מזמן הפך לאימפריה, 'רחשי לב', הוא זוכה ביומיום לנהל מערכות ענק להצלת חייהם של ילדים חולי סרטן, ובה בעת הוא מנצח על שילובם של אלפי חרדים במסגרות התנדבות שונות במסגרת השירות הלאומי-אזרחי שגם אותו הוא מנהל במקביל. בזכות עשייתו יוצאת הדופן זכה גשייד להכרה רשמית מצד ראשי ממשלת ישראל, ואפילו נפגש אישית עם נשיאי ארה"ב, ג'ו ביידן וקודמו דונלד טראמפ, ששניהם יחד הוקסמו מפעילותו וביקשו ממנו להרחיבה גם לארה"ב.

ולמרות זאת, כדרכינו, נגלה שישנם דברים שלא ידענו עליו, אם כי הפעם מובטחת לכם חשיפה מרגשת שלא פעם תגלו שהיא מביאה אתכם לדמעות. ככה זה כשנפגשים עם שימי, ושומעים – ובעצם רואים – שאין דבר שאי אפשר לעשות למען השני.

נתחיל עם השאלה הקבועה: מהי אשדוד בעיניך?

אשדוד, בעיני, היא פסיפס ישראלי מרהיב, משולב באחדות יהודית מרגשת. זו עיר שבה כל אחד מרגיש בבית. עיר של חסד, של שותפות, שבה ניתן להרגיש את המסורת בכל פינה.

זו עיר שנחמד להתגורר בה. זכיתי להיוולד בה, לגדל בה את ילדיי, ולקדם בה ב"ה יוזמות חשובות, כפי שנוכל בע"ה לעשות בה דברים רבים וטובים גם בעתיד.

אמנם, היום במסגרת תפקידי אני נאלץ להיעדר ימים ארוכים מהעיר ולצאת ממנה לעולם, אך תמיד אני מרגיש שכיף לי לאותת ימינה בפניה לעיר אשדוד, ולחזור אליה כשאני חש שהיא מסבירה לי פנים. זו עיר שאני אוהב לקחת בה את ילדיי בימי שישי לגינות האשדודיות, בכל פעם לגינה אחרת, ולהיות מופתע מכך שניתן ללכת בכל פעם לגינה חדשה ולא לחזור לאותה גינה פעמיים. עיר שאפשר לראות ולשמוע בה את הגלים בכל עת מצוא, כך שלא צריך הרבה יותר מזה... ובקיצור: עיר שיש בה הכל.

כמה מילים על עצמך.

אני בן 38. כיום אני מנהל את ארגון 'רחשי לב' שאותו הקים אבי שיחי', איש חזון ומעשה שהשפיע על דרכי הטיפול במובן המעטפת במרכזים הרפואיים ובדגש על ילדים חולי סרטן ומחלות קשות. אבא הוא איש החסד – במלוא מובן המילה – הרב ראובן גשייד, שהקים את ארגון 'רחשי לב' לפני כ-40 שנה, והוא נחשב לארגון המוביל בארץ ובעולם בטיפול בילדים חולי סרטן.

פרט לכך אני מנהל את השילוב החרדי ברשות השירות הלאומי אזרחי, כאשר תחת מטריה זו גייסתי ושילבתי בעשור האחרון למעלה מ7,500 חרדים למסגרות שכולן עומדות תחת הכוונה רבנית המבטיחה הקפדה על קלה כבחמורה, כשאין ספק כי זו זכות גדולה לפגוש מתנדבים חרדים שעושים התנדבות ממוסדת – למרות שהציבור החרדי לא צריך שילמדו אותו מהי התנדבות אך זהו המקום היחיד שבו ההתנדבות היא ממוסדת, כשכך הציבור החרדי מגיע לארגונים כמו מד"א, איחוד הצלה, ואפילו שב"ס, מוסד ושב"כ ויחידות מסווגות, כשגם לתחום לוחמת הסייבר הגיעו אותם מתנדבים וכך אפשר לפגוש בהם במקומות רגישים כשהם פועלים לצד חיילי היחידות המובחרות בלחימה עיקשת ורצופה נגד אוייבנו,  אך תוך שהם מקפידים על לבוש חסידי מלא, פיאות מסולסלות, ולא מוותרים על שחרית מנחה מעריב במניין ואפילו על שיעור תורה. אני רואה בכך זכות מיוחדת כשב"ה היום אני יכול להביא את הבשורה שניתן לשמור על סולם הערכים המלא שחונכנו עליו, ועדיין להשתלב ולהיות חלק מההויה הציבורית ישראלית ולקדש שם שמים.

בנוסף, זכיתי להיות חלק מצוות שמייעץ לפיקוד המשטרה, כשכך הצלחנו להביא שת"פ ולהבנה עמוקה של צמרת המשטרה לאוכלוסיה החרדית ושל הציבור החרדי למשטרת ישראל.

מי הדמות שמהווה בעיניך מודל לחיקוי?

בראש ובראשונה, אבא שיחי'. אבא הוא מודל אמיתי לאדם שכל חייו מוקדשים לחסד ולסיוע לשני. על שולחן הסלון שלנו ראינו תמיד את כולם, החל מעולים חדשים ועד לאנשי ממשל, ראשי עיריות, חכ"ים, אשכנזים וספרדים, נערים ומבוגרים, דתיים וחילוניים, שכולם כאחד הכירו את הכתובת וידעו שבקשה של אבא תמיד נוגעת להצלת חיים של מישהו אחר וכי מסיבה זו לו לא אומרים 'לא'.

ואכן, אבא הוא אדם שמסמל חמלה, ולא סתם חמלה אלא חמלה עם יכולת לשנות מציאות. הוא אחד האנשים שאני גאה בו לא רק משום שהוא אבי, אלא בגלל הכישורים, האישיות והעוצמה, מה שמאפשר לו לשנות מציאות מורכבת של ילדים ואפילו מבוגרים חולי סרטן, כשהוא מוכיח שוב ושוב שאפשר לנצח בס"ד גם את המחלה האיומה הזו עם מעטפת כוללת, אך זאת כשמתמסרים באמת ובתמים למען החולה.

אין פלא שלאורך כל הדרך אני מנסה להיכנס  לנעליו הגדולות של אבא, ואכן כשיש לך מודל להשראה כ"כ קרובה זו זכות אך בעיקר חובה, אני רחוק מאבא שנות אור אבל מנסה לדבוק בדרכיו.

בתחום הרפואי המודל שלי לחיקוי הוא הפרופ' עמוס תורן, מנהל המערך האמטו-אונקולוגי בבית החולים 'שיבא' תל השומר. אדם שהוא מלאך אמיתי, שאין שעה ביממה שהוא לא יענה לטלפון בין אם מדובר בטיפול בילד השוהה במחלקה שלו או בכל מחלקה אחרת בארץ או בעולם, כשאפשר לומר שהוא זכה להציל אלפי ילדים עד היום, ועוד היד נטויה בע"ה.

מהו הייעוד שלך, כפי שאתה רואה אותו?

למעשה, מאז שעמדתי על דעתי, לא רציתי להיכנס לארגון 'רחשי לב' למרות שראיתי כמה חשובה העבודה בתחום הזה, אך דווקא בגלל זה ביקשתי להישאר מבחוץ. זכרתי את הימים שבהם אבא הגיע הביתה כשאני מזהה עננה על פניו, ולמרות שהוא לא חשף בפנינו מאומה אך מהשיחות שניהל הבנתי שילד שהוא התמסר להצלתו נפטר, רח"ל, או שטיפול שתלו בו תקוות רבות כשל, כפי שמאמצים להשגת תרופה כלשהי לא צלחו. אמנם, רציתי לעשות דברים גדולים, לתרום, לעזור, לפרנס, אך לא להיות חלק מהמחלקה האונקולוגית לילדים שבצילה גדלתי כל חיי.

אך כשיצאתי לדרך ובחרתי לעשות את השירות הלאומי אזרחי – תחום שאני זוכה לנהל היום – ראיתי ברשימת הארגונים שבהם אני יכול להשתלב ולהתנדב את ארגון 'רחשי לב' ואמרתי לעצמי: אם אני מתנדב, לפחות אנסה לסייע לאבא וללכת בדרכו.

ואכן, התנדבתי שם שנתיים, שבסיומן זכיתי לקבל את אות 'מצטיין ראש הממשלה', שאז היה רה"מ אהוד אולמרט. ההכרה הזו הקרינה גם פנימה, לתוך הארגון, ואז הפנמתי שאיני יכול לעצור את השליחות, אלא שאדרבא – מוטלת עלי השליחות להגדיל ולהעצים את הפעילות הזו וכך להביא לכמה שיותר מעשים של הצלת חיים ומתן תקווה לחולים.

בה בעת, זכיתי לנהל ולהקים בעצם מהיסוד את השילוב החרדי בשירות הלאומי אזרחי, תחת הזרוע הארוכה של מנכ"ל הרשות מר ראובן פינסקי, שהוא אדם מדהים שרוצה לשנות מתוך שליחות אמיתית, איש ציוני אמיתי, איש חסד שיש לו נשמה חסידית – ומי שלא שמע אותו מתמוגג מ'מארש' חסידי אינו יודע התרגשות משירה חסידית מהי.

אך בסופו של דבר, הייעוד שלי, כפי שאני רואה אותו, הוא אחד: אם תפקידו של הרופא הוא להוציא את המחלה מהילד, התפקיד שלי הוא להוציא את הילד מהמחלה. להזכיר לו, החל מהרגע הראשון שבו הוא נחשף לכך שהוא חולה, לא עלינו, שהוא עדיין ילד ככל הילדים. שעליו לשחק במשחקים, להתחבר עם חברים, כשלכם כך אנו מפעילים את סיירת בנות השירות הלאומי, שהן הבנות הטובות ביותר בתחום, שעושות את שליחותן בצורה הטובה ביותר שרק ניתן לעשות אותה.

התפקיד שלנו הוא גם לסייע להורים לשמור על התא המשפחתי בתקופה הקשה והמורכבת הזו, כשלשם כך אנו מעמידים לרשותם את 'בית רחשי לב' שבו ישנם לא פחות מ-5,000 מ"ר שהוקמו בתוך המרכז הרפואי 'שיבא', וכך אנו מאפשרים להורים לאורך כל התקופה שבה הם נלחמים על חיי ילדם, תקופה שיכולה להימשך חודשים ואפילו שנים, ומסייעים להם לנצח את המחלקה. אנו פועלים לאורך כל התקופה הזו להזכיר לילדים שהם ילדים.

זה אמנם נשמע בנאלי, אבל במקום שבו החברים של הילד הם רופאים בגילאי 50 וצפונה, והחברות הן אחיות שיכולות להיות בגיל של אמו, כשהוא לא פוגש חברים ולא מגיע לגן או לבית הספר, אנו שם בשבילו כדי לוודא שהוא נשאר ילד בפן החינוכי, ההתנהגותי והחברתי.

כמי שחווה בכל יום סיפורים מרגשים, לשאול אותך על סיפור מרגש שהיה לך זו שאלה בנאלית... אך שתף אותנו לפחות בסיפור אחד.

אכן, לא חסרים סיפורים, אך אם שאלת אותי קודם לכן מה פשר הצפצופים של התוכים שצווחו וצהלו ברגע שעברתי לידם, הנה התשובה.

הסיפור מתחיל לפני כעשר שנים. ליווינו אז ילד בשם שמוליק, ילד בן 8, שהיה אמור לצאת לטיפול מורכב בארה"ב, לאחר שהטיפול בארץ כשל. ההורים נערכו לנסיעה לתקופה של שנתיים, ושמוליק הגיע לבית החולים לביצוע בדיקות הדם האחרונות לפני הנסיעה. אך כשהוא מגיע לבית החולים בצהריים בעוד שהטיסה נקבעה ללילה, אני שומע ממנו שהוא לא עומד לעלות על הטיסה.

אני מברר אצלו לסיבת הסירוב, והוא עונה לי שהרגע הבין שהתוכים אינם יכולים להצטרף אליו לטיסה, ולכן החליט להישאר בארץ. "אם אני לא אטפל בהם, הם ימותו", אמר וסירב לשמוע על פרידה מהתוכים שהיו יקרים לו. אמרתי לו שאטפל בהם, אך הוא אמר לי שהוא יודע שאם אני אטפל בהם הם ימותו. "אתה עסוק, אתה תשכח, אתה לא תביא להם לאכול והם ימותו תוך כמה ימים", אמר לי.

נתתי יד לשמוליק, והבטחתי לו: התוכים, אמרתי לו, עוברים היום אלי למשרד. אנו בונים להם כלוב ליד הדלת של המשרד, וכך לא יהיה מצב שאני שוכח לטפל בהם.

ואכן, כך היה. התוכים הגיעו אלי למשרד, ושמוליק יצא לחו"ל לדרך שמנה לא חזר. הוא חזר לארץ בארון. אבל אני את ההבטחה לשמוליק לא שוכח, והתוכים שאתה רואה כאן היום הם הנינים של אותם תוכים, שהגיעו לזקנה ושיבה ואכן טופלו ביד אוהבת, בדיוק כפי שהבטחתי לשמוליק ז"ל.

אך לא חסרים גם רגעים מרגשים, שמחים ועוצמתיים. רגע מרגש שאכן ממלא אותי בכל פעם שאני נזכר בו, הוא המקרה שאירע לפני כ-10 שנים, אז הגיע אלי למשרד אבא של רותי, ילדה שחלתה בסרטן, והוא התחנן שאסייע לו להשיג את התרופה 'קיטרודה', לאחר שנאמר לו שרק התרופה הזו תוכל להציל את חייה של רותי. עלותה של התרופה, שאז לא היתה כלולה בסל התרופות, עמדה על מאות אלפי דולרים, ואני התגייסתי ופניתי לכמה חברים כשאני עושה מאמצים להשיג את התרופה למרות שהרופאים לא פיתחו ציפיות, והם קבעו כי הסיכויים עומדים על פחות מעשר אחוז, כשגם אם מדובר על החלמה מדובר על תקופה קצרה בלבד שאחריה המחלה תשוב.

אך אני יצאתי לדרך, נלחמתי, ובסופו של דבר רותי קיבלה את התרופה. היום, כשרותי הבריאה בחסדי שמים, היא נישאה והיא היום אמא לשני ילדים מתוקים, וגם התרופה כבר נכנסה לסל אם כי רק למקרים מסויימים, אני נזכר מהמקרה הזה בכל פעם שבו עומדת על הפרק משימה של גיוס תרופה לילד חולה, כשאני יודע שאין מושג של 'סיכוי נמוך'. אמנם, יכול להיות שהסיכויים הם נמוכים, אבל אותם עשרה אחוזי סיכוי יכולים להיות מאה אחוז להצלת חייו של אותו ילד, ואלפי אחוזים אם נסתכל על הדורות הבאים. לכן, כשארוע כזה מתרחש שוב, אני מתמלא בכל פעם אנרגיות חדשות, ואני יודע שעלי לעשות כל מאמץ בכדי להשיג את התרופה, יהיה מה שיהיה, כשתמיד יש לראות את הסיכויים ולא לוותר.

וזה נוגע גם לכולם. אם שמבקשים מכם עשרה או אלף שקלים עבור תרופה לילד חולה, אל תסתכלו על הסיכוי. כי גם אם הסיכוי עומד על אחוז בודד בסטטיסטיקה, אך זה מאה אחוז של סיכוי לחולה. תזכרו באותם רגעים את הסיפור של רותי, ותבינו שחייו של אותו ילד שעזרתם לו, כמו גם חייהם של ילדיו אחריו, הם בזכותכם, בזכות הנתינה שלכם.

תחביבים יש?

אני אוהב מאד לטייל בטבע עם משפחתי היקרה, כשבכל פעם שישנה פריחה, שלג או אפשרות לראות מפלים שוצפים, זו בשבילי סיבה להיכנס לאוטו כשכל אחד מהילדים אחראי על חלק אחר – אחד על המסלול, השני על הזמן, השלישי על הממתקים או על האוכל, וכך אנו מטיילים, צוחקים ונהנים מחוייה שאני נהנה לעשות אותה בכל פעם מחדש.

אמנם, לצערי אני לא עושה זאת מספיק כפי שאני רוצה שהדבר יקרה, שכן הארועים הדחופים הם שמנהלים את הלו"ז שלי ולא להיפך, ובכל זאת – אני רוצה, מנסה, ולא פעם גם מצליח.

משהו שלא יודעים עליך?

אולי שהשלתי ממשקלי רק  50 קילו? אך אם יש משהו שאכן לא יודעים עלי, הוא שהתפקיד הראשון שעשיתי כמתנדב ב'רחשי לב' היה כשהתבקשתי בידי אבי לסדר מצעים על המיטות וזה כי לא היה מי שיעשה זאת. בשעתו, לא הבנתי מדוע אבא הטיל את המשימה הזו עלי, למרות שידע, כאבא, שבחיי לא הכנסתי כרית לתוך ציפית וכי לא היה לי שמץ של מושג איך מסדרים מיטה. אך במבט לאחור הבנתי היטב את המסר, והוא שהוא ידע כי חייבים לעשות זאת, ואני את התפקיד הזה – כמו כל תפקיד אחר – אעשה על הצד הטוב ביותר, אך בעיקר משום שאין דבר שאתה יכול להחליט אם לעשות או לא לעשות, כשמדובר בהצלת חיים ובסיוע לשני.

מאז אני יודע שאין מושג לומר 'לא' כשעל הפרק עומדת משימה של הצלת חיים, ואין זה משנה אם מדובר בהטסה של חולה, השגת תרופה או מימון טיפול יקר. אנו אמורים לעשות הכל בכדי שהדבר יקרה. אין 'לא יכול'.

וכך, בזכות הפעילות הזו, אנו זוכים להביא תקווה וחיוך לא רק לילדים שאנו מטפלים בהם. כי כשאחות נכנסת לחדר של חולה, ויש לה צפצופים שנשמעים מכל חדר ואלף מטלות, והיא שחוקה ומותשת, אך היא מגלה פתאום ילד שלידו יושבים מתנדבים או מתנדבות והם מחייכים ושמחים, היא מחייכת אף היא ואת החיוך הזה היא מעבירה הלאה, לחדר השני. כך אנו ומייצרים מנגינה של תקווה ושל חיוכים, של משאלת חיים, שממשיכה הלאה והלאה למעגלים נוספים כשאנו זוכים להיות אלו שמניעים אותה.

זה הסיפור שלנו, וזו התקווה הגדולה שלנו. אני מתפלל שהילדים כולם יבריאו וכי ימצאו כבר התרופות למחלות הקשות הללו. כי ילד אמור להיות ילד. הוא אמור להיות עסוק עם מסיבות פורים, ולקפוץ בשלוליות וללכת לחוגים, ולא ללכת לכימותרפיה ולהקרנות ולעבור מתרופה חדשנית לטיפול ניסיוני. זה לא עולם של ילדים, ולכן אנו לא שוכחים שזו בדיוק המטרה שלנו: להזכיר כל העת לאותם ילדים שנאלצים להגיע לטיפולים שהם רק ילדים, וכי בע"ה הם יחזרו להיות ככל הילדים.

ובאמת, רק השבוע היתה לנו מסיבת יום הולדת ב'בית הילד', אותה חגגנו לנער בן 17 שמטופל בבית החולים. הנער סיים כעת טיפולים בקו ראשון שלא צלחו, והוא עובר כעת לקו שני כשהרופאים נותנים לו סיכוי של 50/50. הוא ניגש אלי אחרי שהמסיבה הסתיימה ואמר לי:

"שמע, שימי. האמת, שלא היה לי כבר כח. הרמתי ידיים. אך כשכולם כאן רקדו עמי והניפו אותי לאוויר בשירה ובריקודים ואיחלו לי 'אחד לשנה הבאה', ידעתי שאני אמור לעשות הכל, כל מה שנוגע אלי, בכדי להגיע לשנה הבאה..."

אז כן, זהו הייעוד וזו השליחות. לתת חיבוק, מילה טובה, חיוך, כשהחיוכים והמילים האלו מסוגלות, וזה אנו רואים פעם אחר פעם, לנצח מחלות וליצור מציאות.