"כשאני מצליח להציל בית מפירוק, זה האושר שלי". הכירו את הטוען הרבני הרב מאיר סבח
05.07.23 / 01:18
לפרנסתו הוא עובד כיועץ זוגי וכטוען רבני אך בעיניו לא מדובר במקצוע כי אם בשליחות. "כשאני מצליח להציל בית מפירוק, כשאין סיבה לפרק כמובן, איני זקוק ליותר מזה. זה האושר שלי". ועל אלו פעולות הוא אינו מוכן לגבות תשלום? * אשדודים מדברים // פרק 41
כמה מילים על עצמך?
שמי מאיר סבח, נשוי ואב לחמישה. אני טוען רבני ויועץ זוגי ומשפחה למעלה משני עשורים, אם כי אני עובד עם זוגות מזה קרוב ל 30 שנה.
כמה שנים מתגורר באשדוד?
משנת לידתי, תשכו (1966) ועד היום. כך שמדובר ב 56 שנה בדיוק...
מהי אשדוד בעיניך?
אשדוד בעיניי היא "עיר סיפור". העיר מספרת סיפור היסטורי ישן לצד סיפור עכשווי מודרני. זו אחת העיירות אם לא העיר בה"א הידיעה שמסוגלת להרחיב את הדעת, מכל הבחינות. היא עיר גדולה אך במקביל היא ביתית מאד: קל להתבלט בה, מה שמאפשר לכל אחד להתפרסם ולהתקדם בה במהירות, בעיני יותר מאשר בערים אחרות.
הדמות שהשפיעה עליך?
הדמות שהשפיעה עליי מילדותי ועד לשנותיי האחרונות ללא ספק היתה דמותו של הרב ירחמיאל קראם ז''ל. הרב קראם היה ראש פעילי ארגון 'יד לאחים', כאשר תמיד נרתם לעזור ולקדם ובפרט את יוצאי עדות המזרח. אהבתי לחקות אותו אם כי לא תמיד בהצלחה יתירה, אך למדתי ממנו המון בעיקר בתחום זה שבו אני עוסק וממשיך במלוא המרץ והוא - בהשתדלות להשכין שלום בית בכל בית שמגיע אלי.
מהו היעוד שלך במסגרת עיסוקך?
הייעוד שלי הוא להרבות בלסמן ✓ על כל בית שהצלתי, הן על ידי שלום בית והן על ידי פירוקו חלילה. כי כן, לפעמים פירוק הוא תחילתו של בניין... זהו תחביבי, יעודי, שליחותי, עיסוקי וסיפוקי...
בתחום הזה אני עמל להשכין שלום, אך לפעמים המטרה היא לנסות למנוע מריבות גם לאחר שהחבילה נפרדה. משום מה ישנם כאלו שסבורים שגם לאחר שהגט ניתן על שני הצדדים לריב ו'להוציא את הנשמה' זה לזה. אני מנסה במקרים אלו להחדיר לצדדים שהגיע הזמן להניח את המחלוקת בצד, ועבורם ועבור ילדיהם לנסות לחיות בשלום זה עם זה, על אף הדם הרע שעבר ביניהם.
זה קורה המון, וזו גם הבקשה שלי מכלל הציבור: אנא הסתכלו מסביבכם. תגלו לא רק על אנשים מבוגרים וגלמודים, אלא גם על ילדים והורים שנותקו זה מזה והקרע הזה כואב ומעיק.
וגם אתם ההורים: אל תעברו את התהליך לבד. שתפו אותי, ונשתדל ביחד לשקם את הנישואין או לשפר את חיי הגירושין לחיים טובים יותר, או חלילה לפרק אך באווירה טובה ובריאה...
בודאי לא חסרים לך סיפורים מרגשים...
בהחלט, ישנם רבים. הנה, לדוגמא, סיפור אחד שבשעתו פורסם וגרם להתרגשות רבה.
פנה אלי אברך, גרוש זו השנה השניה, שסיפר לי כי בשנה הקודמת הילד היה אצל אימו בסוכות ואצלו בשמחת תורה, אבל השנה, אמר לי, "זה היה הפוך ולכן בני לא יהיה לצידי בשמחת תורה.
כמה עצוב לי על עצמי שבני לא יהיה לצידי בהקפות, ועוד יותר עצוב לי על בני בן ה 6 שיראה את הילדים לצד אביהם והוא לא"...
חזרתי לביתי ולא הרפתה ממני המחשבה על הילד בן ה6 ואביו שלא יהיו זה לצד זה בהקפות, רק בשל ההסדר השרירותי שנקבע ביניהם. אך פתאום עלה לי רעיון...
נזכרתי כי הורי האב גרים בגבעת זאב וכך גם אחות גרושתו. השגתי את מספר הטלפון של האחות והעליתי בפניה את רגשות האב בעניין הילד. הצעתי לה לארח את אחותה בגבעת זאב ובכך נפתיע את הילד ואת אביו.
האחות זרמה עם הרעיון וכך היה. בסמוך לתפילת ערבית האם הגיעה עם הילד לרחבת בית הכנסת ועל פי תיאום לקחתי ממנה את הילד וניגשתי אל האב. האבא היה בהלם, הוא לא ידע איך להגיב מלבד דמעות של אושר שפשוט החלו לזלוג מעיניו.
יצאנו אל מחוץ לבית הכנסת, ואז האב הניף את ידו לעבר אם הילד כאות שלום ותודה. אמרתי לו שזה לא מספיק וכדאי שיגש אליה לבטא את הערכתו למאמצים ולרצון ולהתחשבות שהביעה. הוא אכן ניגש אליה.
חזרנו לתפילה, ומה אומר? אלו היו ההקפות המיוחדות שהיו לי אי פעם...
וואו... אם כבר, נבקש סיפור נוסף.
ביקשת קיבלת.
היה זה בבית הדין הרבני. הסופר עמד לסיים את כתיבת הגט, וכרגיל, היה ניתן למשש את המתח. ערן (כמובן, נקטתי בשם בדוי), בן 26, ישב כשראשו מורכן כלפי המסמכים שבידיו. לפתע אני מבחין בדמעה ענקית שזלגה ויצרה עיגול בדפים שבידיו.
התקרבתי אליו, חיבקתי אותו וניסיתי לנחמו ולומר לו שזו תחושה טיבעית שחשים בצעד שכזה. אך הוא מיד הרים את ראשו ואמר לי: ״אני חושש שאנחנו עושים טעות״...
נבהלתי. גם ככה ברגעים שכאלו עולים לי כל פתגמי חז״ל על עניין הגירושין ונכנסת בי עצבות נוספת. אך בה בעת אני מרים את עיני, ורואה את אשתו שירה (כמובם, בדוי), בת 24, אף היא עם ראש מורכן כשעורך דינה מנסה לשווא לנהל איתה שיחה.
אני מסמן לעו״ד לבוא הצידה ומספר לו את תחושותיו של ערן. ״עכשיו מאוחר שהוא בוכה", אומר לי העו"ד. "הוא היה צריך לבכות קודם״.
הדפתי בקלות את העו״ד וניגשתי לשירה. שאלתי אותה: האם את שלמה עם הצעד הזה?
מייד התפרצה בבכי ומשפחתה ביקשה ממני להניח לה. אך שירה הזדקפה והתחילה לספר לי: "היום לקחתי את הילדה לגן וכשנפרדתי ממנה התחלתי לבכות עד שהגננות נבהלו. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. חשבתי רק על הילדה, איך היא תרגיש מעכשיו. וחשבתי לעצמי איך אני ארגיש... הרגשתי לבד במאבק ואמרתי לעצמי: רק אם תגיע איזו דמות שתזדהה איתי ותעצור אותי, אולי ארגיש יותר בטוחה לעצור את התהליך. והנה הגעת אתה... ואני אומרת לך", סיימה ברעד, "שאני לא בטוחה, ובהחלט פוחדת מהגט!"
הצעתי למשפחות (שהן בדרך כלל מהוות חלק לא מבוטל בגורם) - שלמרות הבעיות שהיו, שכדאי לתת להם הזדמנות נוספת לנסות להציל את נישואיהם ושזהו גם הרושם שאני מקבל מבני הזוג שגם הם לא שלמים עם צעד שכזה. ולהפתעתי, לא נשארה עיין יבשה... הרגשתי שאפילו הקירות מתרגשים.
סוף דבר: ערן ושירה יצאו מבית הדין וחזרו הישר לביתם המשותף לאחר פרידה של שישה חודשים, כמובן עם נכונות וקבלת עזרה. מידי פעם אני מתקשר אליהם להתעניין איך הולך, והתשובה חד משמעית: ״מאושרים״. הם אפילו אמרו לי שהם מאושרים יותר מהתקופה הראשונה של נישואיהם...
תחביב או עיסוק שלא תוותר עליו?
אני כבר לא בעניין של תחביבים, אך אם כבר – אציין את הקביעת עתים ואת עניין ה'דף היומי' שעליו לא אוותר, כמובן. בנוסף, הדרך שלי היא לתת מענה במהירות האפשרית. ולכן זוג שמגיע אלי לשקם את הזוגיות או שמגיע לפרק את החבילה אך אני חושב אחרת, אני משתמש בשיטת "מרתון הייעוץ הזוגי" שבו אני נותן מענה או לפחות מביא לשקט תעשייתי כבר במפגש הראשון. במקביל כך אני נוהג עם זוג שמגיע להתגרש: אני משכנע בכל כוחי להגיע להסכמות ולהתגרש בהסכמה. כי לדעתי, "גירושין בשיתוף פעולה" זו הדרך הנכונה הזולה והנעימה ובטח הבריאה ביותר...
ואגב, שני המסלולים שציינתי מתבצעים אצלי במהירות וחוסכים לבני הזוג הרבה מאוד כסף, וזאת לאחר שאני לא גובה כספים על "עזרה ראשונה" כגון פתיחת תיק בבית הדין הרבני שעל כך איני גובה כסף כלל. אינני יכול לראות את העושק הקיים בתחום שבו ישנם כאלו שגובים הון על השירותים הללו והם 'מושכים' ככל יכולתם את התהליך וכך מוצצים את הזוג עד לשד. אני מעדיף להגיע להחלטה – ואז לבצע את ההליך כולו, לכאן או לכאן, במהירות ובלי סחבת יקרה שרק מתישה את הצדדים ומרוקנת אותם מכל מאגריהם – הרוחניים והכלכליים כאחד.
מעוניינים להגיב? לדווח ? צרו איתנו קשר במייל -[email protected]
