כשאני מצליח להעלות חיוך על השני זה משמח אותי  

מה יש לספר על אריה גולדברג? גם אנו שאלנו את השאלה הזו, מהסיבה הפשוטה: כי מי לא מכיר את אריה גולדברג?

את גולדברג, האיש והחיוך, כמעט ולא תמצאו מי שלא מכיר. לזה הוא סייע, אותו הוא שיקם, את ההוא הוא הרים על הרגליים, ומי שלא נעזר ממנו – סתם זכה לקבל ממנו חיוך טוב ומילה טובה. אך למרות זאת, וככל שחשבנו שאנו מכירים אותו, כך גילינו שיש לו עוד צדדים רבים שאותם לא הכרנו...

אז הנה ההזדמנות שלנו – במסגרת מדור 'אשדודים מדברים' המבורך – לערוך היכרות עם אריה, כפי שלא הכרנו אותו עד כה.

כמה מילים על עצמך:

שמי אריה גולדברג, אני היום בן 52, אב גאה ומאושר לילדיי וסבא לנכדיי, לאורך ימים ושנים טובות.

כמה שנים מתגורר בעיר?

מאז נישואי לאשתי תחי', בתו של ר' אברהם מרדכי אירנשטיין, בעל מאפיית המצות הידועה 'מצות אירנשטיין' שהיה לי יד בהקמתה. כך שאם נעשה חשבון נגלה שמדובר על חתיכת תקופה: 30 שנה.

מהי אשדוד בעיניך?

זו שאלה פשוטה ולא מאתגרת. אשדוד בעיני היא עיר שחיים בה בשלווה חרדים וחילונים, וזהו מה שמייחד אותה בעיני.

אמנם, אני גרתי בחיפה בילדותי שגם היא עיר מעורבת. אבל לא היה שם את ההרמוניה שיש באשדוד. אני גר עשרות שנים ברובע ט' ואני יכול לומר שתמיד חיינו פה בשלום עם השכנים.

עם זאת, אם כבר, אומר לך מה מטריד אותי, והיא: ההסתה של הפוליטיקאים שהפסידו בבחירות יחד עם התקשורת נגד הציבור החרדי.

זה מדיר שינה מעיני. פשוט כך. כי  אם זה לא ייעצר – הקסם שאשדוד התברכה בה תתפוגג. לא נוכל לגור במשותף ברובע ט'. אני לא יכול לסבול שאנשים מסיתים כנגד קבוצה אחרת באוכלוסייה רק כדי לצבור הון פוליטי.

במה אתה עוסק?

לפרנסתי אני עוסק בנדל"ן וב"ה רואה ברכה. אבל עיקר העיסוק שלי כיום הוא בכיבוד הורים. זכיתי והוריי מתגוררים אצלי כבר 6 שנים ואני נמצא סביבם בכל שעות היממה. כל סדר היום שלי מושפע מהם וסובב סביבם.

הוריי שיחיו מוגדרים היום  כסיעודיים, וזה כיף לי לטפל בהם. כך ראיתי שאבי שליט"א נהג בהוריו, וכך אני נוהג בהם. הם לא נטל בשבילי ולכן אני לא מעביר אותם לבית אבות. הם אצלי מרצון ולא מאילוץ. אני שמח ומאושר על כל יום שאני זוכה והם מתגוררים בביתי, וכל מאמץ שאני נדרש לעשות הוא כאין וכאפס בעיני.  לזאת אני זוכה כמובן בזכותה של רעייתי תחי', שמתמסרת לכך בכל מאודה ועליה אני יכול לומר: שלי ושלה - שלה.

אני מתגורר ברובע ט', וזה מאפשר לי לכבד את הוריי כמו מלכים אמיתיים. ובגלל שמצווה גוררת מצווה, גם זכיתי להקים סביבם מרכז רוחני שפעיל 24/7 לכל מי שרוצה. יש פה מרכז פעיל עם מטבח פתוח בכל שעות היממה. זה מעולם לא ננעל כי אין לזה דלת ומנעול. כל מי שבא – ברוך הבא. יש פה תפילות, אוכל, שיעורי תורה וכל מה שנפש יהודית צריכה.

יש פה בית כנסת, ומטבח, ואכן, מטבע הדברים נמשכים לפה נערים מתמודדים ואנחנו מקבלים כל אדם בסבר פנים יפות מבלי לבדוק מה עושה, מניין בא ולאן הולך. כאן זה פינת מרגוע לגוף ולנפש. אני צריך שלאנשים יהיה טוב ושמח.

היום ישנה חבורה וגרעין של נערים שמגיעים לכאן בכל עת מצוא, שמוצאים במקום זה בית. הם מתגוררים כאן, ישנים ואוכלים, נהנים מארוחות ומתחושה ביתית ומפעילויות, וכך הם הולכים ומוצאים את מקומם, כאשר אני מצליח לנתב את האנרגיות שלהם ולהפנות אותם לעשיה ברוכה. הם יוצאים יחד עמי לשמח בבתי חולים, לחלק מזון לנזקקים, ובכלל, הפכנו כאן את המקום לפינה קסומה של לימוד, תפילה, עשיה ויצירה, של שמחה ושל חסד, ומיום ליום המרכז הזה – שהחל יש מאין – גדל ומתפתח. אפילו אולם הקמנו במקום שמשמש לשמחות ולפעילויות חסד כמו מכירות מסובסדות.

כל זאת, בזכות מצוות 'כיבוד הורים' שהתחלתי בה, וה' יעזור ויתן לי את הכוחות להמשיך עמה הלאה.

מי הדמות שהשפיעה עליך במהלך עיסוקך?

ישנן כמה דמויות. ראשית, מי שהטביע בי את האהבה לחסד, הוא סבי, ר' משה וולדמן ז"ל.

הסבא, שבעצמו היה ניצול שואה כשחייו ניצלו בנס, הוא נולד לאביו כשאביו היה בגיל 55, ובמלחמת העולם השניה הצליח להימלט מהנאצים לרוסיה כשהוא נלחם נגדם במסגרת שורות הפרטיזנים, הצליח לשקם את חייו לאחר השואה ולמרות זאת הוא לא איבד את החיוך, לא את שמחת החיים, ובעיקר את האהבה לסייע לשני.

שמע סיפור מדהים:

היה זה לקראת הבר מצוה שלי. אני מגיע לקריית ים, לסבא, ולהפתעתי הוא מוליך אותי עמו אל החייט. כשאני מגיע לחנותו של החייט, הוא מצביע על 'פראק' מהודר שתלה שם על הקולב, ומבשר לי בשמחה שהוא עומד לקנות לי את ה'פראק' לכבוד הבר מצווה...

הסתכלתי עליו בתמיהה, חשבתי שהוא חומד לצון. מה לי, נער חסידי, ולפראק של רבנים ליטאיים? אולי עוד מעט יחבוש לי כובע המבורג?

אך סבא היה רציני. התברר כי אחד הרבנים הזמין אצל החייט את הפראק, ולאחר שזה סיים את עבודתו והפראק היה מוכן, הוא לא מצא חן בעיני אותו רב שהשאיר אותו אצל החייט וכך הוא לא קיבל את המגיע לו... סבא, שלא היה יכול לראות בכאב של יהודי, נחלץ לעזרתו של החייט והוא מצא פתרון נהדר: הוא ירכוש את הפראק עבורי...

ניסיתי להסביר לסבא שהרעיון לא מוצלח. הצבעתי על שני הכפתורים שמאחור. מי הולך עם כאלו כפתורים? שאלתי.

• הכפתורים? שאל סבא. זה לא בעיה, נוריד אותם...
• אבל הפראק ענק, אמרתי והצבעתי על המימדים, שכן נראה היה שאותה רב היה 'בעל מידות'... אני יכול להיכנס לפראק הזה עם עוד עשרה ילדים...
• גם זה לא בעיה, ענה סבא. מקסימום נחתוך, נקצר...

בסופו של דבר הפראק נשאר על הקולב. אך למרות שלא לבשתי את אותו פראק, אני זוכר עד היום עד פניו העגומות של סבא לכשגילה שהוא לא יוכל לסייע לחבירו החייט. הוא מבחינתו לא ראה מה פסול יש בפראק. גדול או קטן או ענק או עיצוב שונה. מה זה משנה אם אפשר לסייע על ידו לשני?

ואת האהבה הזו לסייע לשני, בכל דרך, בכל מצב, בכל זמן, הוא השריש בנו, צאצאיו. עד היום, אני לא יכול לראות יהודי סובל. כשאני נתקל במצב שבו יהודי מתחבט עם קושי, אני אעשה הכל בכדי לסייע לו. אם הצלחתי – אין משהו שיגרום לו לאושר יותר מזה...

והיתה דמות נוספת, שאף היא הטביעה בי את חותמה. מדובר במורי ורבי, הרב נחום קרנייבסר זצ"ל שהיה מנהלה של ישיבת חידושי הרי"מ בתל אביב שבה למדתי.

בשנות לימודיי שם הייתי יד ימינו ונשלחתי על ידו למשימות חשובות וגם רגישות, כאלו שעדיין מוקדם לחשוף אותם למרות שעברו מאז עשרות שנים. הרב קרנבייסר היה אדם חכם ואיש חזון. הוא היה מעסקני הדור הקודם והייתה לו דלת פתוחה בכל מקום. בנסיעות הרבות שנסעתי איתו הוא היה משוחח איתי ומכין אותי לחיים. הוא היה אדם חזק, אמיץ, ומאוד חכם.

זכיתי, ואיני יודע מדוע, שהוא ראה בי מישהו שאפשר לסמוך עליו ובגלל זה שלח אותי להרבה משימות שלפעמים היו מתוחכמות והיה אסור לי להשאיר טביעת אצבע. הוא לא סמך על כל אחד. הוא היה מורה דרך להרבה מנהלי מוסדות בכלל וחסידות גור בפרט.

בזמנים של אז היה צריך תחכום גדול בכדי להתנהל מול פקידים ומשרדי ממשלה והוא היה אלוף בזה. אני זוכה כיום לסייע לא מעט לאנשים שבאים להתייעץ איתי בנושאים שונים, ואפשר לומר שרוב מה שיש לי זה מה שלמדתי ממנו באותם שנים. הרבה פעמים כשאני בבעיה סבוכה אני עוצם עיניים וחושב: מה הרב קרנבייסר זצ"ל היה עושה עכשיו במקומי.

ואם הזכרנו את הרב קרנבייסר, אני חייב לספר לך סיפור מעניין שאפיין אותו:

למי שזוכר, לישיבת חידושי הרי"מ בת"א היה טנדר שהיה לוקח כל יום הלוך ושוב את הצוות הרוחני והגשמי מביתם שבבני ברק לישיבה. אך בניגוד לצוות, תלמידי הישיבה לא היו מורשים לנסוע בטנדר. יום אחד מיהרתי לבני ברק וחשבתי שבגלל קירבתי הידועה להרב קרנבייסר אוכל לחסוך נסיעה באוטובוסים ויתאפשר לי לנסוע עם הטנדר.

אך מסתבר שלא כולם חשבו כמוני. הנהג שראה אותי לא נתן לי להשתתף בנסיעה, והתפתחה ביננו תגרת ידיים. תוך כדי שהוא הוריד אותי מהטנדר נקרעה החליפה שלי. על זה לא יכולתי לעבור בשתיקה, וגמרתי בליבי לנקום בנהג. אחרי שעה כבר הייתה לי תכנית סדורה כיצד להכאיב לנהג בצורה כזו שלא היה לי ספק כי הוא ידע שלא כדאי לו להתעסק איתי.

הייתי בחור צעיר וחשבתי שכל העולם שלי ואני אחנך את העולם. בינתיים נכנסתי להרב קרנבייסר וסיפרתי לו מה עשה לי הנהג ואיך אני מתכנן להגיב חזרה. להפתעתי, הרב קרנבייסר הסכים עמי. הוא  שמע אותי ואמר לי שאני צודק ואכן מגיע לנהג עונש. אך בינתיים, כך אמר,  אין זה ראוי שאלך עם חליפה קרועה ולכן הוא נותן לי כסף להזמין חליפה חדשה טובה ממה שהיה לי. עם זאת, הוא סיכם איתי שלא אנקום בנהג עד שהחליפה החדשה תהיה מוכנה.

חשוב לי להדגיש כי בזמנים ההם היו תופרים חליפות לפי מידה. לא היה אז את המושג להיכנס לחנות לרכוש חליפה ולצאת. ומכיוון והרב קרנבייסר מימן לי חליפה חדשה איכותית, הייתי חייב לשמוע בקולו ולחכות עם הנקמה עד שתגיע החליפה החדשה.

וזו הגיעה לאחר חודש וחצי, כשאז הגיע גם זמנה של הנקמה המיוחלת, שאותה ביקשתי להגיש 'קרה'... באתי להרב קרנייבסר ודרשתי 'אישור' לנקמה שלי. כמובן שאז כבר לא הייתי להוט לנקום כמו בימים הראשונים, אך עדיין רציתי להראות לנהג מי הוא בעל הבית...

הרב קרנבייסר אמר לי שהוא לא אומר לי מה לעשות ואני בחור גדול ושאעשה מה שאני מבין, אולם הוא רוצה לספר לי קצת על הנהג. כך החל לספר לי מי הוא, מי הם בני משפחתו וילדיו וכו'. לאחר שסיים אמר לי: אריה, אתה אדם בוגר. תמיד ראיתי בך אדם רציני שלא פועל מהבטן. אתה ברגע של מבחן. תעשה מה שאתה מבין.

כך אמר, והוא קם ויצא מהחדר. הוא השאיר אותי עם עצמי. הבנתי שהוא מצפה ממני לנהוג ברצינות ובכובד ראש ולא להתנהג כמו ילד. ואכן, לא אכזבתי אותו. אך יחד עם זאת, הוא הקנה לי אז שיעור מאלף לחיים.

מהו הייעוד שלך במסגרת עיסוקך?

שלאנשים יהיה טוב. אני לא מסוגל לראות אדם עצוב. זה הורג אותי ממש. אני רוצה שאנשים יחייכו. אני עושה בשביל זה מה שאני יכול ועד כמה שידי מגעת. כשאני רואה אדם עצוב ומדוכא ואחרי שהוא נמצא פה הוא יוצא עם חיוך, בשבילי זה כל העולם. אני לא זקוק ליותר מזה.

אני רוצה לספר לך בהקשר הזה סיפור. יש הרבה אנשים שבאים להתייעץ איתי על עסקים שונים. לפני תקופה ארוכה זה היה יותר ממוסד והיו מגיעים אלי עשרות אנשים בשבוע להתייעץ. אני זוכר סיפור אחד עם אדם מבוגר שבא אלי וסיפר לי שיש לו עסק מסוים שהמוצר הזה כבר לא הולך בשוק (מפאת כבודו איני רוצה לומר באיזה תחום הוא עסק). בעבר זה מוצר שהיה בכל בית והוא אכן התפרנס מזה בכבוד, אולם כיום שהכול מיובא מסין העסק הלך והתדרדר.

לא הבנתי מדוע הוא בא אלי ומה ברצונו להתייעץ. הוא מבקש ממני שאנסה למצוא לו פתרון שכן יקנו את המוצרים שלו למרות שאין בזה צורך היום (זה בערך כמו שמישהו יבקש ממני שאתן לו עצה איך למכור פילים [-פ' רפה. תשלילים] למצלמות). ניסיתי להסביר לו שאם זה העסק שלו אז תם זמנו וחבל על כל יום שעובר. הוא סתם מחזיק חנות ומשלם שכירות, ועובדים וכו' וכו'.

שאלתי אותו למה הוא צריך עובדים אם אין מכירות? אז הוא ענה לי תוך כדי שהוא משפיל עיניו שבמשך כל היום הוא רץ לגייס הלוואות ולהפקיד כסף בבנק והוא לא יכול להיות בחנות בעצמו.

היתה שתיקה בחדר. הסתכלתי עליו בלי לומר מילה, והאיש התחיל לבכות. זה היה אדם מבוגר שכנראה יכול להיות אבא שלי. הוא הבין לאן אני חותר, אבל הוא לא יכול היה לעכל את זה שלא יהיה לו 'עסק'.

באותו רגע נמסתי והחלטתי שהוא יהיה הפרויקט שלי. ליוויתי אותו עד שהוא סגר את העסק בכבוד, החזיר חובות וסידרנו לו הכנסה. אחרי תהליך ארוך הוא הצליח לחייך וזה היה חשוב לי יותר מהכול.

משהו שלא יודעים עליך?

אני נראה כלפי חוץ אדם אמיץ וחזק שמהווה משענת וגב להמון אנשים. אבל מבפנים אני רך ונמס כמו חמאה. אך כנראה שישנם רבים שיודעים את הסוד הזה, והם יודעים לנצל זאת. אבל לי לא אכפת. אם בסופו של דבר אני מצליח לסייע למישהו – הכל שווה.

תחום עיסוק/תחביב שלא תוותר עליו?

מה השאלה בכלל. לשמח ולרקוד בבתי חולים. אם אפשר להעלות חיוך על שפתיו של חולה – איך אפשר שלא לעשות זאת? ואכן, כשאני נקרא לעשות פעילות כזאת אני עוזב הכול ומתייצב.