"התחילו לרסס; צרחתי 'אמא'לה' ומאז לא ראיתי כלום": הנס של הצעירה מאשדוד שניצלה מהטבח

$(function(){ScheduleRotate([[function() {setImageBanner('4eac47ee-a709-4c66-b102-b998897db7e4','/dyncontent/2023/11/14/602d0a5d-4717-4357-a8b4-67787f875ca7.jpg',17164,'אסותא אייטם ',525,78,true,53127,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('4eac47ee-a709-4c66-b102-b998897db7e4','/dyncontent/2023/10/18/98a77b6e-8760-4c2b-af97-645037f78506.gif',16189,'אייטם כתבה עירייה',525,78,true,53127,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('4eac47ee-a709-4c66-b102-b998897db7e4','/dyncontent/2023/12/3/d14afa9d-3ad4-404c-9810-b29cf0556967.jpg',17209,'אפיקים אייטם כתבה ',525,78,true,53127,'Image','');},15]]);})

עדן שטיבלמן מאשדוד היתה בנובה בבוקר שמחת תורה המדמם. כשהחל הירי המאסיבי והבינה שעשרות מחבלים פשטו על המקום, היא רצה לתפוס מחסה. בפוסט מטלטל שפרסמה בפייסבוק היא מספרת על השתלשלות האירועים ומבקשת: "זה הזמן שלנו להיות חזקים ומאוחדים"

.

עדן שטיבלמן מאשדוד היתה בנובה בבוקר שמחת תורה המדמם. כשהחל הירי המאסיבי והבינה שעשרות מחבלים פשטו על המקום, היא רצה לתפוס מחסה יחד עם אחותה וגיסה בקרון הכרטיסים.

בפוסט מטלטל שפרסמה בפייסבוק היא מספרת על השתלשלות האירועים ומבקשת: "זה הזמן שלנו להיות חזקים ומאוחדים".

להלן סיפורה בשינויים קלים: 

"אני אתחיל ואגיד שליבי עם כל האנשים שאיבדו את יקיריהם בטבח הנורא הזה. הנשמה שלי שורפת וכואבת עבור כל המלאכים חפי הפשע שנפלו קורבן לשנאה כזאת שבסרטי אימה הכי מפחידים לא היה סיפור כזה. ת.נ.צ.ב.ה

באירוע של הנובה עבדתי בכניסות בעמדה של הצמידים עד 6 בבוקר, אפילו חיכיתי לשותפה שלי מאיה שתסיים גם היא את המשמרת ככה שהתעכבנו עוד איזה חצי שעה עד שהגענו לקאנטה. ישבנו שם אולי חמש דקות ופתאום התחלנו לשמוע בומים חזקים, מסתכלות על השמיים לא מבינות מה קורה ושתי דקות אחרי זה כיבו את המוזיקה בקריאות של "צבע אדום".

בתור אחת שגדלה באשדוד וספגה המון מלחמות ואזעקות הייתי מאוד אדישה לסיטואציה, ואפילו צחקתי קצת על זה שרואים מי חווה אזעקות לפני ומי לא (לא משנה כמה מלחמות וכמה אזעקות יצא לי לראות בחיים, אסור לעולם להיות אדישים לסיטואציה ותמיד לרוץ למקום מוגן ככל האפשר, דבר שיכול להציל חיים!).

כל החברים התחילו לאסוף את הכל הדברים ולצאת במהירות לכיוון הרכבים, בהתחלה התכוונתי לחזור עם החברים שלי לכיוון גן יבנה בשביל להמשיך לשבת כולנו ביחד, אבל אחותי ריטה וגיסי גיא היו גם הם  ובמחשבה שנייה החלטתי לחזור יחד איתם בחזרה לאשדוד, אז חזרתי מהחנייה לשטח האירוע.

כמוני, גם הם התארגנו באדישות והחליטו לחכות בשטח המסיבה עד שהפקק הלא נורמלי שיש בחוץ ישתחרר וניסע כאשר השטח יהיה יותר פנוי לנסיעה.

בזמן שהנחנו את הדברים באוטו הגיע אליי מלאך בשם דודי שהתריע לנו שיש יריות בחוץ וירו על רכבים וכדאי לנו להישאר בשטח של המסיבה עד שהמצב יירגע.

ישבנו שם כולנו עד שצעקו לנו ללכת לכיוון חפ"ק המשטרה בשביל להיות מוגנים. כשהגענו לחפ"ק היה שם כאוס, בנות צורחות ובוכות על הרצפה, שוטרים שרצים ממקום למקום, שני אנשי מד"א שרצים עם בחורה שספגה ירי מדממת כולה על אלונקה וצועקים לנו להתרחק.

באותו רגע אמרתי לאחותי בואי נלך מפה, אני לא יכולה להישאר במקום שעושה לי חרדות, בואי למקום אחר...התחלנו להתקדם לכיוון הבוטקה של הכרטיסים, בוטקה עשוי גבס שבצידיו חלונות מרובעים ופתוחים עם סורגים.

התיישבנו שם בהתחלה על כיסאות ולאט לאט התחלנו לשמוע את היריות מתקרבות ומיד ירדנו מתחת לשולחנות שהיו מחוברים לקיר. למזלנו היה מנעול בדלת שהציל אותנו פעמיים!

נעלנו את עצמנו ולאחר כמה דקות מישהו ניסה לפתוח את הדלת, רואה שנעול ומיד הולך לחלון ואני רואה ישראלי בשם גל. מיד פתחנו לו את הדלת ונעלנו שוב, לאחר כמה דקות נוספות עוד ניסיון לפתיחה של הדלת ועוד שני ישראלים בשם תומר ומיכאל שהצטרפו אלינו למחבוא.

היו המון רעשים של יריות ופיגוזים ובמקביל שקט מדיבורים של אנשים. לאחר זמן מה שישבנו בשקט פתאום התחלנו לשמוע דיבורים בחוץ, אנחנו מנסים להקשיב ומישהו אומר "זה עברית הכל טוב". פתאום הקולות התחזקו ושמענו ערבית. כולם הסתכלו אחד על השני ואמרנו "הם פה".

היינו בשקט בשקט בזמן שאנחנו שומעים את המחבלים מטר מאיתנו מסתובבים סביב הבוטקה, יורים ומפגיזים בקולות של "יהוד, הינה יהוד, שאעיד שאעיד". ופתאום כדור פוגע באחד הסורגים של החלונות. נבהלנו. לא הספקנו להגיב וכמה שניות אחרי זה התחילו לרסס את כל הבוטקה שישבנו בו.

כולנו על הרצפה מתקפלים ומתפתלים בזמן שיורים עלינו בתוך מקום סגור בלי יכול לברוח משם. אני רק זוכרת שצרחתי "אמא'לה" ומאז לא ראיתי יותר כלום חוץ מאבק בעיניים וצליל חזק באוזן. לאחר שהפסיקו לירות עלינו אף אחד לא זז, כולנו נשארנו מכווצים ומקופלים לא הוצאנו מילה מהפה.
רק לאחר כמה דקות ראיתי שגל חטף כדור בברך ורסיס בראש וכולו דימם ברגל, בזמן שאני עוצרת לו את הדימום מהראש. רק שעה לאחר מכן הרמתי את הראש מההלם וראיתי את גיא, גיסי, עם כדור בבטן. ואין לנו יכולת להגיב, לעזור, לקום או לבכות כי אנחנו שומעים את המחבלים מסתובבים סביבנו.

בזמן שהיינו שם המחבלים ניסו פעמיים לפתוח לנו את הדלת בחוזקה ובברוטאליות, ראו שסגור והלכו! הלכו משם! תודה לנס תודה, גם לא עשו עלינו וידוא הריגה, וגם ראו שנעול והלכו.

ישבנו בתוך הבוטקה כמעט שש שעות, והיו שלבים של שקט, בלי יריות ובלי קולות של מחבלים ונרדמנו. זה לאחר שלוש וחצי שעות שלמזלנו אף אחד עדיין לא מצא אותנו.

פתאום אני מתעוררת מצעקה של אחותי: "כוחות הביטחון?" פותחת את העיניים ורואה ערבי מחבל מול העיניים שלי עומד ומסתכל עלינו מהחלון. כולנו התקפלנו למטה ופתאום הוא צועק לנו money, money...כסף! עכשיו!".

כולנו מיד זרקנו לעברו את הטלפונים והארנקים שלנו, הוא לקח את הכל, חייך והלך. מאותו רגע, קריאות של שמע ישראל. זהו הלך עלינו. החיים שלנו תלויים באותו ערבי. הוא הולך להגיד להם שאנחנו פה, הולכים להרוג אותנו. ישבנו בסיוטים וקיבלנו את המוות שלנו (עם נקודות אור של אמונה שאנחנו נינצל מזה).

שעתיים שאנחנו בלי קשר עם העולם החיצון, שעתיים שכל ירייה אנחנו חושבים שהיא מכוונת אלינו, רק לא עוד שוב ריסוס כמו מקודם, בבקשה לא.

ואז שתי המילים שעשו לי צמרמורת בכל הגוף – "ידיים למעלה". תודה לקל! עברית! ופתאום עוד עברית ועוד עברית וקרב יריות ואז: "50 מטר, 20 מטר, 10 מטר..." מרימים את הראש ורואים את הצבא שלנו, קמים עם הידיים למעלה "אנחנו ישראלים, ישראלים", ובוכים את חיינו.

תודה רבה לכל הניסים וההשגחה עלינו. כמה זה היה קרוב כל פעם כל פעם כל פעם. הסתכלתי על אחותי בזמן שהיינו שם וכל מה שחשבתי, אלוקים, אמא שלי הולכת לאבד שתי בנות עכשיו, בבקשה תשמור עלינו.

שני הגיבורים שלי – גיסי, שעם כדור בבטן עלה על אחותי ושמר עליה בגופו וגל שהתנהג בצורה הרואית וחשב רק על דרכי הישרדות. בשלב מסוים לקח את כל הדם שהוא איבד ומרח על עצמו בשביל להיראות מת. כמה שאני גאה בכם, כמה שאני שמחה שכולנו יצאנו בחיים.

הגוף והראש שלי לא מעכלים עדיין...בזמן שהייתי שם אמרתי לעצמי "איך לא ברחנו הכי מהר שיכולנו, איך היינו כל כך אדישים?"...בלי לדעת מה קורה בחוץ והאימה שהייתה בחוץ.

כואבת לי הנשמה על כל אלה שלא הצליחו להינצל מהחורבן הזה, מהעוול הנורא הזה שעשו לנו. הלב, הנשמה שלי נשרפת, כמה כואב לי כמה.

אני מבקשת מכל עם ישראל, זה הזמן שלנו להיות חזקים, מאוחדים, להיות חזקים עבור אנשים שיותר קשה להם, להרים את הראש, לחייך. אף אחד לא ינצח אותנו! אף אחד! אף אחד לא ישבור את הרוח שלנו, את האהבה שלנו. את אהבת החינם שלנו. את שמחת החיים שלנו.

מודה על הזכות להיות פה ולרשום לכם את זה.

תודה.

07.10.2023, תאריך שייזכר בליבי לנצח.

חייבים להישאר חזקים למען הנצחת כל החברים האהובים שלנו, כל יקירנו, כל אהובינו".

מעוניינים להגיב? לדווח ? צרו איתנו קשר במייל -[email protected]


 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה