תּוֹלְדוֹתָם נִשְׁפַּךְ דָּמָם עָלֶיךָ כַּמַּיִם

האזעקה הראשונה בשעות הבוקר המוקדמות של בוקר שמחת תורה באשדוד הזניקה את ילדי משפחתי לממ"ד אך נתפסה לרגע כתקלה. לא היו התראות בערב החג. לא היתה כוננות ביטחונית מיוחדת. האזעקה השניה כבר אותתה שמשהו קרה. השלישית כבר העלתה את ההשערה שישראל חיסלה את מוחמד דף. כי אחרת מה עובר לחמאסניקים בראש.

בין מטח למטח התגנבו המתפללים אל בית הכנסת. יש שמחה ויש תורה, בעיתות חירום כבשגרה. אולם רק בבית הכנסת החלו להתברר ממדי הזוועה ולאחר שרכב של העיריה סובב בין בתי הכנסת בעיר וכרז לתושבים שלא להסתובב ברחובות מחשש לאירועי פח"ע בכל הגזרה.

אנשי ההצלה שהוזעקו לאירועי חירום ברחבי העיר הנהירו את התמונה המבעיתה: טבח המוני ביישובי ישראל, באיזור עוטף עזה, שדרות ואופקים, בעיצומו של חג שמחת תורה. אירוע טרור מסוג שטרם ידעה כמותו ישראל הכולל חטופים רבים, הרוגים ופצועים רח"ל.

ההלם הכה את המתפללים. מדובר במציאות בלתי נתפסת. קשה לעיכול. השאלות כל כך קשות. איך מדינה ריבונית כישראל הנחשבת למעצמה טכנולוגית נתפסת במחדל ביטחוני כל כך חמור. היכן המודיעין המוקדם. היכן התגובה הצבאית המיידית.

היכן הם היו במשך שבע שעות בהן תושבים בארי, בשדרות וביישובי עוטף נוספים התחננו, פשוט על התחננו, על נפשם מתוך הממ"דים ונטבחו למוות בהיעדר מענה. היכן הם היו כשבצמתים – כל הצמתים בעוטף עזה – שרצו מאות המחבלים הנתעבים וירו ללא הבחנה על אנשים, נשים וטף.  

ובמישור האישי: כיצד מתמודדים עם המועקה הכל כל קשה. מה אומרים בבית לילדים. כיצד מסבירים את האסון הכבד הזה שתקף את עם ישראל ביום שמחת התורה. כיצד מסגלים שגרת חירום – מתוך הבנה שהשבועות הקרובים יהיו תחת לחימה בדרום והעורף ייאלץ לנשוך שפתיים.

בטרם החלו ההקפות עודכן המרא דאתרא והורה על אמירת מזמורי תהילים כנהוג בשעת צר ומצוק.  "אנא ה' הושיעה נא", זעק המכובד ב'אתה הראת' והקהל געה אחריו בקול נהי. הריקודים נמהלו בדמעות. הרגליים פיזזו, הפיות שאגו, והלב נשבר.

בתפילת גשם הנאמרת במוסף התעטפו המתפללים בטליתם והתייחדו עם קונם. המילים המרטיטות קיבלו פתאום משמעות אחרת.

תוֹלְדוֹתָם נִשְׁפַּךְ דָּמָם עָלֶיךָ כַּמַּיִם, תֵּפֶן כִּי נַפְשֵׁנוּ אָפְפוּ מַיִם.   

 הכותב הוא הכתב הפוליטי של עיתון 'המבשר'. הטור פורסם הבוקר בעיתון