לצחוק כל הדרך לבלפור / כך ניצח נתניהו

באחד הערבים במערכת בחירות 96' נכנס אחד הסוקרים לחדרו של בנימין נתניהו וביקש להציג בפניו פילוחים ונתונים אודות המחנה העומד מולו וכדי לנסות ולאתר את נקודות התורפה המאפיינות אותו בדרכו אל הקלפי.

נתניהו הגיב בביטול. "מדוע אתה מציג בפניי את נקודות החולשה של המחנה שכנגד", תהה בפניו ואמר: "תן לי בבקשה את נקודות החולשה אצלי בבית. היכן החורים. היכן הסדקים. היכן הנזילות. היכן נדרשת התערבותי לתיקון ואגש לתקן".

אין פלא שנתניהו שש אלי עזוז כשהתברר לו לפני ארבעה חודשים שנפתלי בנט מגיש ברוב אדיבות ליאיר לפיד את שרביט ההנהגה וסולל עבורו את הדרך בואכה הקרב המוכר בין ימין לשמאל, בין הפוליטיקאי לעיתונאי, בין ראש הממשלה בדימוס לאופוזיציונר בהפסקה.

הרבה אבות להכרעת הפלונטר הפוליטי ולניצחון נתניהו. הראשון שבהם הוא הפער העצום הקיים בין השניים הללו בכל הנוגע לתפיסת השדה הפוליטי. נתניהו היה הראשון שהמציא את אסטרטגיית הגוש. ערב הבחירות הוא דאג קודם כל למחנה שלו, דאג לשלום הבית שלו. כך היה ב-96' כשזיהה את המתכון הבטוח לניצחון, כך 26 שנה לאחר מכן ערב הבחירות הנוכחיות.

בשעה שיאיר לפיד הצטלם עם ראש ממשלת ניקרגואה בשם קמפיין 'ראש הממשלה', בנימין נתניהו שימש כבייביסיטר על ילדיו של איתמר בן גביר שנזקק ללטש ניסוחים אחרונים לפני חתימה על ריצה משותפת עם בצלאל סמוטריץ באותו יום שישי מפורסם.

לאורך מערכת הבחירות נתניהו דאג לסגור את כל הסדקים האחרונים שהתגלעו במחנה שלו. הוא לא נח ולא שקט עד שהבטיח ששום קול לא ילך לטמיון. כשהבין בדיעבד שהשרה שקד יכולה להניב לו פירות פוליטיים חרף התרסקותה בליל הבחירות בדמות העלאת אחוז החסימה וכדי לנסות להפיל מפלגות שמאל אל מתחת אחוז החסימה, הוא תיאם את המשך ריצתה עד הסוף. כל עוד היא תועלתית לגוש – שתישאר.

אבל לפיד, לאורך כל ארבעת החודשים האחרונים, קרקר ברוח עוועים סביב רעיון המפלגה הגדולה ואת כל השאר זנח מאחור. האסטרטגיה הלא ברורה שלו השאירה בצד את העיקרון הגושי והעיקר שהנגיסה בכוחו של בני גנץ תלך ותתעצם והפער שייפתח ביניהם ילך ויגדל.

בשלב מסוים במחנה הממלכתי התייאשו מלהדביק את הפער לקראת יש עתיד ולמצער ניסו לחדד את החיוניות העצומה באסטרטגיית הגוש – כשהם מציגים בפני ציבור שומעי לקחם באותות ובמופתים כי הם יהיו אלה שיצליחו לפורר את גוש הימין ולהקים עם רסיסיו ממשלה אלטרנטיבית. רק שלפיד ניווט אחרת ולא התעניין בכאוס שמתרחש על הסיפון.

הסכינאות חגגה בין המפלגות הערביות, בין מפלגות השמאל, ולפיד מצטלם בניקרגואה. כך הוא דרדר בל"ד אל מתחת לאחוז החסימה רגע לפני סיום מועד הגשת הרשימות. בגוש השמאל תיארו בשעתו כמה עמוק היה הניתוק של יאיר לפיד. "הוא אפילו לא ידע שיש משבר מתגלגל שעלול לסכן את השמאל", סיפר אחד מחברי הכנסת הערביים שניסה לערב אותו באותם ימים קריטיים. "הוא פשוט לא גילה עניין. שמר על פני פוקר ולא ניסה לפשר בין הצדדים באופן אמיתי".

כך גם מרצ שלראשונה מאז הוקמה התאיידה בתהום הנשיה (נכון למועד כתיבת השורות). ערב הגשת הרשימות הוא אמנם כינס את השרה מיכאלי וגלאון לשיחת דרבון בת 45 דקות אולם היא התקיימה לפרוטוקול בלבד וכדי להסיר לזות שפתיים. לפיד לא באמת התעניין מהו האינטרס השקט של מיכאלי שלא להתאחד ומה הן נקודות התורפה אצלה כדי לנסות ולשנות את דעתה.

ברגע שגוש השמאל הוצב על קו הזינוק כשהוא מפוזר ומפורד לרסיסי מפלגות וכשישראל ביתנו מצאה עצמה ללא הסכם עודפים – ומולם ניצב גוש ימין עם בנק קולות מנוצל כמעט עד תומו – נקודת הפתיחה של השניים שונה לגמרי.   

כך נוצר פער דרמטי בין מספר הקולות העומד בין שני הגושים למספר המנדטים. בעוד שמספר המצביעים כמעט זהה בין שני גושים עם פער של כמה אלפי קולות לטובת גוש הימין, במצבת המנדטים (נכון לכתיבת השורות) נפער פער של עשרה מנדטים לטובת גוש הימין.

אגב, בסבב הבחירות 2019 גוש הימין נחל הפסד בשל תרחיש דומה כש'ימינה' של נפתלי בנט ו'זהות' של משה פייגלין נפלו אל מתחת לאחוז החסימה כשהם מורידים לטמיון למעלה ממאתיים אלף קולות. כך נולד הפלונטר הפוליטי בישראל. הפעם, שלש שנים וחצי אחרי, המטוטלת הפוליטית הסתובבה על צירה ובנסיבות הזמן גוש השמאל הוא שספג את ההתמוטטות שהובילה לניצחון הימין בישראל.

יאיר לפיד המציא את הענוותנות הפוליטית המעושה בת ימינו. זה שמרגיל עצמו לומר טעיתי לאחר שהוא טועה שוב ושוב. אני טועה וזה בסדר, הוא הסביר פעם לאחד ממקורביו. אני לא פוליטיקאי מהזן הלא טוב וזה יותר מבסדר. ונתניהו? הוא צוחק כל הדרך בואכה בלפור. כל כך הרבה טועים טובים הוא פגש במעלה הרחוב. וכולם מזמן בבית. כמה מצחיק.

בגן הוורדים

סיבה נוספת לכישלונו של לפיד נעוצה בערפל שהוא פיזר סביב שאלת השגת היציבות לאחר הבחירות.

בחלוף שנה מאז הוקמה הממשלה היוצאת רוב מוחלט בעם מצא עצמו מתעורר כל בוקר במצב רוח שפוף. בוחרי הימין רצו ממשלה אחרת, בוחרי המרכז-שמאל רצו יציבות. אם אין יציבות אין מדיניות, אין ביטחון, אין כלכלה, אין כלום. איך אפשר ליישם החלטות אם אי אפשר להחליט עליהן. זו לא היתה קואליציה לא מתפקדת: זו היתה קריסת מערכות ללא יציאת נשמה. חוץ מצפצופים המאותתים על דופק – לא היה שם כלום.

עם פיזור הכנסת יאיר לפיד התבשם מניחוחות האקווריום אך לא באמת נתן דעתו לשאלה איך ממשיכים מכאן הלאה. שאלות כמו איך תקים ממשלה נתקלו במענה פתלתל ומביך. שאלת ההישענות על חד"ש-תע"ל שנשאלה לפרקים בראיונותיו לתקשורת היתה ססגונית במיוחד. "הם לא יהיו בממשלה", השיב לשואליו שביקשו הבהרות נוכח הצהרותיהם של חברי המחנה הממלכתי על כך שלא יישענו על מפלגות ערביות - ורמז כי מבין שתי האופציות שתי התשובות נכונות. ובעברית, תפסיקו לבלבל לי את המוח.

מה שהוביל את ציבור המתלבטים להסיק שיאיר מלפיד לא באמת מתכנן להכריע את המערכה ולהקים ממשלה אלא יסתפק בהשגת תיקו שינציח את הפלונטר, ימנע מבנימין נתניהו להקים ממשלה וישאיר אותו לעוד כמה סבבים בבלפור - עד הסבב הבא.

גם נתניהו ראה ביאיר לפיד אורח לרגע שרק רוצה תמונה והסיק שאיתו הוא יצליח טוב יותר לקרצף את אחרון המתלבטים במחנה שלו אל הקלפיות עם הפתק מחל ביד. כך נולד הדרייב הגדול לאורך מערכת הבחירות בקרב כל חברי גוש הימין. התחושה היתה שהפעם אפשר להכריע את הפלונטר – קודם כל בשל חולשת היריב. בשונה מלפיד, נתניהו היה רעב לניצחון. רעב לכיבוש. לא עוד תיקו. לא עוד דשדוש: הכרעה כאן ועכשיו.

זו הסיבה שגוש הימין קיבל הפעם הרבה יותר מצביעים לא קלאסיים. אנשי ימין רך שהתאכזבו מנפתלי בנט, השרה שקד, גדעון סער וזאב אלקין, נהרו הפעם לקלפיות ושלשלו מחל. כך מצאנו באשדוד וראשון לציון הנחשבות ערים ליכודיות, זינוק במצבת המצביעים המסורתיים. קודם כל יציבות, אחר כך צביון ממשלה. להמשך היאחזות בסצנת החרם על נתניהו הם פשוט לא היו מוכנים. אנשים היו מוכנים לחצות הרוביקון ולהצביע אפילו לבן גביר – ובלבד שהיציבות תושג. היום, אחרי 3 שנים וחצי, הם קיבלו את התמורה. 

הסיבה השלישית לניצחון נתניהו עסקה בצביון הקמפיין. יאיר לפיד סירב לנהל קמפיין נגטיבי. או ליתר דיוק: סירב לנהל קמפיין. הוא בנה על כך שעובדת היותו ראש ממשלה תזניק את מניותיו והמנדטים יבואו על אוטומט. לפיד סבר שבשעה שהוא ישוחח עם נשיא צרפת - ינהרו עוד ועוד קולות לכיוונו.

אמת. לראש ממשלה מכהן יש בהחלט נקודת פתיחת מרהיבה על פני כלל המתמודדים מולו. התקשורת מדבררת אותו בחינם משחר ועד ליל ונקודת המוצא היא שכל כותרת ביטחונית, מדינית או כלכלית המיוחסת אליו – מעמיקה עוד יותר את החריש הפוליטי שהוא מעוניין לבצע על לב בוחריו. נתניהו מעולם לא הקל ראש בפינוקים שתפקיד ראש ממשלה מכהן מעניק, וזו הסיבה שהוא סירב לעזוב את בלפור עד אשר אולץ לעשות זאת. אבל מכאן ועד השתקעות על הערסל כמעט מבלי לצאת ממנה החוצה הדרך ארוכה.  

נתניהו לעומת זאת שש ללכלך ידיים. הוא אינו נרתע מלהתאגרף על המגרש עם אויביו ולקינוח אף יתבל בריקוד לולייני. כשאמירות צריכות להיאמר – הן נאמרות, וכשהשתיקה ראויה – הוא נוצר אש. הכל לפי העניין, האינטרס והזמן. את גינוני הנימוסין הוא משאיר בבית.

כך מצאנו את נתניהו רותם כל שיח אקטואלי ותוקף עליו את הממשלה היוצאת. הדלק עולה? יאיר לפיד אשם; הדיור בישראל מזנק? זו הממשלה בהובלת אביגדור ליברמן, האיש על הקופה; יוקר המחיה משתולל בישראל? ברור שזה יאיר לפיד. בין המונולוגים הללו למציאות אין ולו קשר מקרי שכן מחירי הדלק נגזרות מהיצע הנפט בעולם והשתוללות מחירי הדיור לא נולדה אתמול, אבל נתניהו מסתער עם סכין בין השניים. כך בעבר, כך היום.

לקראת סיום מערכת הבחירות הקודמת בנימין נתניהו העניק ראיון לחדשות 12, ראיון שנמשך למעלה מחצי שעה. מה שקרה לאחר מכן הוא שפרשני האולפן ושאר לבלרי העיתונות המסחרית הכתובה קשרו תילי תילים של הסברים מדוע בנימין נתניהו שיקר (סליחה, לא דייק) בכל משפט שני. העניין הוא שבוחריו של נתניהו סלחניים על אי-דיוקים מעין אלו – ובלבד שיביא להם את הניצחון.    

זו אגב היתה אחת מהבעיות המרכזיות של בני גנץ בהתמודדותו שלש פעמים מול בנימין נתניהו – ללא הצלחה. בהיעדר היכרות בסיסית עם כללי המשחק, בני גנץ נזהר בפושרין. כשהליכוד השתלח לעברו הוא נבעת ומילא פיו מים, לחילופין שחרר אמירה חלולה ונבובה – והכל בשם הרוח הממלכתית.

לקראת הישורת האחרונה, וכשראה שהמספרים לא מתרוממים וגדי איינקוט כבר זע באי-נוחות מופגנת, הורו אנשי הקמפיין לבני גנץ לחשוף ציפורניים. כך מצאנו את האמירות הפרובוקטיביות שלו בכל הנוגע לשאלת בנימין נתניהו ולממשלתו האפשרית. אולם זה כבר היה מאוחר מדי. קולות המתלבטים תקעו כבר יתד במחוזות אחרים, חלקם לשרה שקד שהולידה לטמיון את קולם וגרעה מגוש השמאל את היתרון המיוחל.

במפלגות השמאל התקשו לנשוך שפתיים כלפי יאיר לפיד. "לפיד כשל בניהול הגוש – לפי חישוב הקולות, עם אותן תוצאות יכולנו להביא תוצאה של 61-59 לטובתנו", צוטט בכיר במחנה הממלכתי. "לפיד ניהל את הקמפיין מגן הוורדים, מהפודיום ולא בשטח. בעוד שגנץ ושאר ראשי המפלגות ירדו לשטח ולהתראיין, הוא היה עסוק בשתיית קולות הגוש'.

הבכיר האשים: ''לפיד לא דאג לחיבור של המפלגות הערביות, הוא לא דאג לחיבור מרצ והעבודה, הוא לא דאג להסכמי עודפים, והוא לא דאג לקרוא להצבעה למרצ בכדי שתעבור את אחוז החסימה. בעוד שגנץ, סער ואיזנקוט דאגו להתאחד, לקחת מנדטים מגוש הימין, למנוע בזבוז קולות, וניסו לפתור את הסכמי העודפים עד לרגע האחרון האפשרי, לפיד שיחק על חצי מגרש ושתה את מפלגות הגוש ובכך הביא להפסד בעל השלכות קשות לחברה הישראלית. זהו כישלון מהדהד".

גורם במפלגת יש עתיד אמר השיב לטענות ואמר כי "במקום לשתף פעולה עם לפיד, גנץ עסק באובססיביות בעצמו. בעוד ראש הממשלה לפיד ניהל קמפיין חיובי ומכבד מול כל השותפים בגוש ולמען המדינה, גנץ קשקש על ממשלה דמיונית. מספר המנדטים שלו משקף מה הציבור חושב עליו".

על ממתינה

ההתנהלות הכל כך שונה בין השניים היא שהובילה לא מעט מתלבטים על הציר - לחזור הביתה. מצביעים שחנו אצל גדעון סער או  אצל נפתלי בנט – חישבו מסלול מחדש ובהיעדר אופק מהצד השמאלי של המפה הפוליטית – עם כל כאב הבטן, הם חזרו לנתניהו.

בתווך המריץ נתניהו קבוצות במחנה הימין הנמנות עם מצביעיו הטבעיים אך אנשיהן בחרו מסיבותיהם שלהם שלא לצאת ביום הבחירות מהבית. נתניהו הפשיל שרוולים ונכנס אליהם הביתה באמצעות קמפיינים ממוקדים ובעיקר מערך יום בחירות מאורגן.

נתניהו אמנם ביצע חלק מהמהלכים גם בפעמים הקודמות, אולם עדיין נרשמו שני הבדלים בולטים בין התקופות: עד הקמת ממשלת בנט-לפיד ציבור בוחרי נתניהו עדיין בבית. בשנה האחרונה, לעומת זאת, הם יצאו לגלות האופוזיציונית על כל המשתמע מכך. ביום הבחירות המיאוס להיתקע על ממתינה התפרץ ברגע אחד שתורגם לנחשול של מצביעי הגוש בראשות נתניהו.

גם השושבין המרכזי הושפע מכך. "שלא יהיה לך ספק", אומר לי חבר כנסת מהליכוד בסביבת נתניהו. "זה לא ראש ממשלה שעושה טובה לפרוטוקול ויורד לכמה מפגשים כדי להראות את עצמו לעם עם עשרים ניצבים קולניים מאחוריו. זה יו"ר אופוזיציה רעב ששום דבר לא ממתין לו בבית לאחר שרשרת כינוסים ביישובי הצפון. אף נשיא מדינה לא משחר לפתחו ואין פגישות כלכליות בהולות שהוא צריך להיות בהן. הדבר היחיד שהוא מחפש זה את השינוי. ברגע שנתניהו זיהה את המומנטום – הוא דילג בין הערים כמו נער בן 18 והשיג את המטרה המקווה".  

את שובר השוויון הביאו דווקא שותפיו של נתניהו. תחילה איתמר בן גביר. זו תופעה שקשה להתחקות אחריה, אולם כבר היום הנתונים מלמדים שבוחרי בן גביר פרושים משדמות ועד גבעתיים. ילדים להורים הנמנים על בני השבט הלבן, חילונים שהתחנכו במעוזי השמאל, בוחרים לתת לו את קולם בשם הגימיק התורן.

בעוד שלפיד נוהג לנסות לכבס ולהלבין את שותפיו, נתניהו משחק עם החומרים המוגשים לו ומנסה בעזרתם לנצח. ברגע שהבין שבן גביר הוא הסטאר הנוכחי – הוא חיבק את הקלף המוצע בשתי ידיים. כמה רחוק אתם שואלים? נכון, התבטא נתניהו באחד מכנסי הבחירות, לגיטימי שבן גביר יבקש את המשרד לביטחון פנים. מי האמין.

אביב בושינסקי, שהיה דוברו של נתניהו לפני הרבה שנים, תיאר השבוע את האנקדוטה המעניינת הבאה בהקשר של בן גביר המלמדת כמה רחוק נדרש נתניהו ללכת כדי להכיל את האיש הססגוני הזה וללמוד לעבוד איתו סביב שולחן הממשלה.

"בקדנציה הראשונה של נתניהו, זמן קצר לפני ועידת ואי, הופצו בארץ פוסטרים של נתניהו חובש כפייה", הוא מספר. "דובר תנועת כך הסביר את המעשה בכך שנתניהו שקרן, לטענתו הוא עמד למסור לערפאת שטחים נוספים. הייתי אז דוברו של נתניהו ומתוך ניסיון לגמד את האירוע, הודעתי שמדובר במעשה של כמה קיצונים. ומי היה אז דובר תנועת כך? נכון. איתמר בן גביר. בקרוב כנראה שותפו הבכיר של בנימין נתניהו".

ולבסוף צריך לומר את המובן מאליו: גם בוחרי המפלגות החרדיות יצרו את המהפך. חרף כל החששות המוקדמים שעסקו בסחף אפשרי החוצה ובהקטנת הכח – ברגע האמת אנשיהן קידשו שם שמיים ויצאו בציווי גדולי ישראל לחזק את רשימת היהדות הנאמנה. התוצאה היתה מפעימה כשנרשם גידול מפואר בכח החרדי בכנסת.

כך נולד מהפך.

 הטור פורסם הבוקר בעיתון 'המבשר'