חגב או ענק? הכל תלוי בנקודת המבט * ממתק לשבת פרשת שלח מהרב חיים אפללו

פעמים אנו יושבים בחברת עמיתים לעבודה, ותוך כדי שיחה ידידותית, אחד מאנשי הצוות מציף את אשר חש כלפי מנהל החברה, משתף בתחושות הרדיפה ותדירות ההערות לאחרונה, תוך שהוא מביט בעמיתיו למקצוע, ומחכה לאישורם...

לרוב, זה מתחיל להתגלגל ככדור שלג ולצבור תאוצה על ידי עמית נוסף שאולי חשש להביע את אשר בליבו בפומבי, אך כעת מרגיש שכבר "הייתה אמירה" והצוות שותק - משמע שיש הסכמה שבשתיקה(כהודאה)

הלה מוסיף מטעמים ותיבול  משלו, וכך הסבירות שעוד חוליה חלשה בצוות ייגרר רק כדי להזדהות עם אלו שהעזו לדבר(שבעינם נתפסים כעת כעשויים ללא חת)

ומכאן ואילך, ההיגיון כבר עובר למצב השתק,

והרגש מפעם כדבעי,

זו בדיוק ההגדרה של "מודל הדבקה רגשית שלילית"

(בהחלט ניתן ורצוי להשתמש במודל זה חיובי)

בצד יושב לו עמית אחד, מאמין בערך עצמו, ולא נסחף אחרי הכלל,

ודווקא רואה במנהל איש שיח הגון, אשר לא פעם ניסה לסייע לו בנושא אישי אחר התעניינות כנה ואמתית במצבו, החמיא לו בכל הזדמנות, והוא אף נוכח שהמנהל עשה זאת בצורה כזו או אחרת עם שאר העמיתים, משמע זה דרך חיים שלו, אז נכון שיש נהלים שעל המנהל לחדד מתוקף תפקידו, איש צוות שיודע לקבל הארה נכון, דווקא נבנה מכך,

והוא מחליט שהוא הולך נגד הזרם,

הכיצד יפעל? הרי האווירה כעת עכורה, ואין עם מי לדבר?

המורה הראשון שלנו בסיטואציה מעין זו היה כלב בן יפונה בפרשתנו כאשר התמודד מול כל המרגלים הנרגנים שדיברו על משה ואהרן עד כדי מרידה בבורא,

פותח כלב במילים "וכי זה בלבד עשה לנו בן עמרם?

הוציאנו ממצרים, קרע לנו את הים, האכילנו את המן...

כלב משתמש במנגינה שלהם, אשר מצטלצלת נגד, "וכי זו בלבד" משמע בא להוסיף עוד שמן למדורה,

וממשיך בניסוח "בן עמרם" נוסח השמור לאדם לא אהוד(כמו ששאול שאל על דוד את יהונתן "מדוע לא בא בן ישי)

ההצלחה הייתה גדולה, הצליח לעצור את הסחף "ויהס כלב"

לכדי הקשבה, ואז כשהאוזן כרויה, הוא עובר לנוסח החיובי כניסיון להדבקה חיובית,

מודל כלב יכול לשמש אותנו בכל סיטואציה כעין זו, גם אם האווירה נוטה לכיוון מסוים, נהיה אנחנו האור המאיר גם אם סביבנו האנשים חשוכים.

הבה ונעמיק יותר להבין מהיכן מגיע פרשנות נחותה כעין זו, עם מסקנות אומללות, שפעמים רבות הם היפך המציאות.

        מודל אפר"ת

המודל הוא ר"ת

של אירוע,

פרשנות

רגש

תגובה

דהיינו לכל אירוע, הפרשנות שונה מאדם לאדם, ובהתאם לרגש שנובע מכך, מגיעה התגובה.

הבורא דאג לתרגיל הסחה של הענקים בצורת התעסקות בלוויות המתים שהצטברו באותה תקופה(כך נהגו אז להמתין לכמות מסוימת ואז לערוך לוויה המונית)

ובחסות זה יחמקו המרגלים ויחזרו בריאים ושלמים,

הפרשנות שלהם הייתה "ארץ אוכלת יושביה"

כי אינם מכירים בערך עצמם, כפי שהם עצמם ניסחו "ונהי בעינינו כחגבים"

אדם שרואה את עצמו חגב, הפרשנות שלו שכל מבט שהמנהל שם עליו, הוא שלילי,

וזה תופס את כל ישותו, ולא מותיר מקום לשאר הדברים הטובים שקיבל במקום עבודתו,

ולבסוף גם יכפור בטובתו של מקום.

כלב הייתה בו רוח אחרת, הכיר בערך עצמו, וגם ידע לעמוד איתן ולומר את דברו, ולא רק בתור מחאה, אלא ידע להכיל אותם בצורה אמפתית וכך התחבר והכניס את גרסתו העדכנית.

בהחלט אומנות,

שכל אחד מאתנו צריך לשמר לשעות קשות שעלולות להגיע,

נשקיע ונטפח בתלמידנו /בצוות,  את ההכרה בערך העצמי, נדע להחמיא בזמן הנכון ולהיות אוזן קשבת, לשתף לפי האפשר, הדבר ייצור אימון, וייתן את המרווח גם לעמוד על עקרונות החברה כשצריך,

והכל בענווה שתמיד שומרת את היכולת להעביר מסרים שיתקבלו.

שבת שלום ומבורך.