למד בחב"ד, ומעריץ את השר לשעבר אריאל אטיאס: כל מה שלא ידעתם על אלי נכט  

"כדאי שתתחיל להתרגל לעובדה שלא תוכל יותר ללכת. יהיה לך מזל גדול אם תצליח להשתקם ברמה שתוכל להיות עצמאי" אמרה לי הרופאה כשהייתי בן 17 - הודיתי לה ואמרתי שהכול בסדר ושבעוד 5 חודשים, ב- 1 לספטמבר אני הולך לבית ספר. היא הסתכלה עליי כאילו יצאתי מדעתי לגמרי. ואמרה לי בקול די מכני: "אתה לא הולך לשום מקום."

מאז בכל הדרכים בחיי אמרו לי שאין לי סיכוי ואני לא הולך לשום מקום - כך גם לפני שהפכתי לסגן ראש העיר אשדוד וכך גם עכשיו בדרכי למרוץ על ראשות העיר אשדוד.

מי שלא רוצה לקרוא את הרקע שלי ולעבור ישר לחזון העיר, כמובן מוזמן. עם זאת, אני מאמין שכאשר בוחרים מועמד שיעשה עבורכם פרויקט חשוב כמו להוביל את העיר שלכם קדימה, כדאי לדעת מהיכן הוא מגיע ומה הכוונות שלו.

דמיינו שאתם קוראים את הספר הזה כאשר אתם המראיין ואתם מקבלים אותי לעבודה. עבודה חשובה מאוד, שתשפיע על החיים שלכם. כך שאין להקל ראש בהחלטה הזאת.

בנוסף, בספר הזה אתם תגלו לא מעט דברים מעניינים על אשדוד, העירייה, השחיתות בה ואפילו סיפור מתח על איך חטפו 2 חברי מועצה, הכל על מנת למנוע ממני להיות בתפקיד בעירייה.

אז כמה מילים עליי, לפני שנדון בעתיד אותו אני מתכנן עבור העיר אשדוד, ואיך להוציא את התוכניות לפועל:

כששואלים אותי איפה נולדתי, אני תמיד עונה בעיר שבה נולד וגדל חיים נחמן ביאליק. זה יותר קל מאשר להסביר איפה זה ז'יטומיר באוקראינה, על אף שבתקופה ההיא זה היה ברית המועצות.

משפחתי הגיעה לישראל כשהייתי בן 8 בלבד. כל המשפחה שלי עשתה עליה ברגע שנפל מסך הברזל. הוריי, סבא וסבתא מצד אמי, סבתי מצד אבא (סבי מצד אבא שלי נפטר לפני שנולדתי) וכך גם הדודים שלי עם המשפחות שלהם. כולם, אבל כולם הגיעו לישראל בסתיו 1991.

עוד בבריה"מ עולם היהדות לא היה זר לי. אני ואבא שלי היינו פוקדים את הישיבה שהייתה בעיר הולדתי, לומדים עברית ומקיימים מסורת. זאת תוך סיכון אמיתי מצד האוכלוסייה המקומית בזמנו. העיר בה נולדתי הייתה מאוד אנטישמית.

לאבא שלי שברו פעמיים את האף בעבודה, לי היו מרביצים בבית ספר עוד בכיתה א' רק בגלל היותי יהודי וברדיו המקומי בערב היינו שומעים ממש איומים עלינו. כשהיינו הולכים לישון, אבא שלי היה מניח גרזן ליד מפתן הדלת ואומר, "מי שנכנס בלילה קפד ראשו". אני זוכר מצוין את תחושת הפחד.

כשעלינו לישראל הגענו הישר לאשדוד. אני עליתי לכיתה ב' והתחלתי את לימודי בישראל בבית ספר חב"ד. בכיתה ג' כשעברתי לבית ספר הראל ברובע ו', הייתי בין העולים הבודדים בכיתה. בואו נגיד שגם כאן חיי לא היו קלים, במשך כמה שנים סבלתי מאלימות מצד ילדים אחרים בכיתה, רק בשל היותי "רוסי מסריח". זה נמשך בערך עד כיתה ה'. בכיתה ו' התאקלמתי וכאשר עליתי לכיתה ז' במקיף ג', כבר היה קשה לזהות את המבטא הרוסי שלי.

הבעיה הייתה אחרת: רמת הלימודים שם לא הייתה לשביעות רצוני. לכן בכיתה ז' כבר הייתי פוקד קורסים של האוניברסיטה הפתוחה. במקביל המליצו לי על בי"ס יוהנה ז'יבוטינסקי בבאר יעקב, שלימד ברמה גבוהה מאוד מתמטיקה, פיזיקה ומחשבים. בדיוק נפתח שם מחזור לילדים מצטיינים אז החלטתי לגשת למבחנים. עברתי את המבחנים ומכיתה ח' עד סיום הלימודים הייתי נוסע כל בוקר שעה הלוך ושעה חזור בכל יום. זאת במטרה לקבל את ההשכלה הטובה ביותר שלא הייתה אז באשדוד ולצערי ברוב הארץ. היום המצב אף פחות טוב בעיקר באשדוד, ויש לטפל בכך בהקדם!

אקדים ואומר שסיימתי את לימודיי בהצטיינות יתרה ממשרד החינוך עם הציונים הכי גבוהים בשכבה. אולם לצערי הדרך לשם הייתה קשה ולא פשוטה כלל.

לקראת כיתה ח' שברתי את הכתף שלי בפעם הראשונה בזמן משחק כדורסל. בהמשך הכתף הייתה נשברת פעם אחר פעם בכל פעם שהחלמתי. כך קרה ששברתי את הכתף שלי 6 פעמים ברציפות. השבר האחרון ארע בזמן שישנתי. פשוט הסתובבתי בזמן השינה והכתף נשברה. מסתבר שהייתה לי ציסטה. עצם הכתף הייתה דקה וחלשה כקליפת ביצה.

כך קרה שבגיל שבו כל הילדים רצים, משחקים כדורגל, כדורסל, עושים ספורט ומרימים משקולות, הייתי חייב להישמר ולהיזהר. כל דחיפה קטנה, כל נפילה הייתה גורמת לי לשבר בכתף. הייתי ממש כמו אדם שנולד עם מחלה נדירה שגורמת לעצמותיו להיות חלשות במיוחד ולהישבר בקלות.

עברתי 2 ניתוחים של השתלת מח עצם בכתף, שלא פתר את הבעיה, ואז בסוף עברתי עוד ניתוח בו כרתו לי את האגן והשתילו לי את עצם האגן לתוך הכתף. אני תמיד מתבדח כי למדתי ללכת מאפס 3 פעמיים בחיי.

פעם אחת כשנולדתי, פעם שנייה כשכרתו לי את האגן ופעם שלישית אחרי שחטפתי שבץ קשה עם דימום מוחי. מכיתה ח' עד כיתה י, הייתי "עסוק" בריפוי השברים, ואמא שלי כאן שיחקה את התפקיד הכי מרכזי, גם בחיי וגם בניסיון למצוא את הרופאים והמנתחים הטובים ביותר, שיוכלו לעזור לבן היחיד שלה.

יום אחד כאשר חשבתי שהגרוע ביותר כבר מאחורי והתחלתי לנסות להשתלב בשגרה של נערים בגילי, באמצע אימון כושר בבית אני מתמוטט משיתוק בפלג גוף שמאל. הראש שלי מתפוצץ מכאב. מצד אחד אני בהכרה מלאה, אבל מצד שני אני מתפתל על הרצפה כמו דג על החוף ולא יכול לקום ולקרוא לעזרה.

שעה לאחר מכן קרה רצף של אירועים שבאורח פלאי הצילו לי את החיים. אבא שלי חזר מוקדם מהצפוי הביתה, הזעיק אמבולנס והנהג של האמבולנס החליט לא לנסוע לבי"ח ברזילי או בי"ח קפלן, כפי שתושבי אשדוד היו רגלים באותה העת, אלא לתל השומר - החלטה שבסוף ללא ספק הצילה את חיי. רק העובדה ששכבתי במשך שעה עם הכרה מלאה עם דימום מוחי רציני, כשהמח במשך שעה כמעט ולא מקבל חמצן, הוגדרה כנס רפואי.

שנים לאחר מכן סיפר לי מי שהיה אז סגן מנהל המחלקה הנוירוכירורגית בתל השומר, פרופ' צבי רם, כי לא באמת האמין שאתעורר בסיום הניתוח. עשרה ימים לאחר שעברתי ניתוח עם ראש פתוח, עברתי ניתוח נוסף: צינטור מוח שמטרתו לבדוק את גודל הנזק. בסיומו הועברתי ללא יותר מדי תקוות לביה"ח השיקומי בית לוינשטיין.

באותם ימים ההתעקשות של אמא שלי, בהיותי בן 17 הייתה להיקלט במחלקת הילדים ולא המבוגרים, היכן שהיחס והאוכל טובים יותר, והיא כנראה השתלמה.

הרופאה הראשונה שפגשנו, קיבלה אותי בארשת פנים חסרת אמפתיה ואמרה: "ראיתי לא עשרות ולא מאות מקרים כמו שלך, אולי אלפים. כדאי שתתחיל להתרגל לעובדה שלא תוכל יותר ללכת. יהיה לך מזל גדול אם תצליח להשתקם ברמה שתוכל להיות עצמאי.

"הייתי בשוק. נער בן 17, שרק לפני רגע קיפץ ועשה כושר, אומרים לו שיישאר משותק ונכה לכל חייו בלי יכולת ללכת. בכיתי במשך 3 ימים בלי לקום מהמיטה. הייתי הרוס.

לאחר שלושת הימים זומנתי לאותה הרופאה שהייתה מנהלת מחלקת ילדים בבית לוינשטיין, לבדיקה שגרתית. היא שאלה אותי איך אני? והאם אני מתחיל להתרגל למציאות החדשה. הודיתי לה ואמרתי שהכול בסדר ושבעוד 5 חודשים, ב- 1 לספטמבר אני הולך לבית ספר. היא הסתכלה עליי כאילו יצאתי מדעתי לגמרי. ואמרה לי בקול די מכני: "אתה לא הולך לשום מקום."

שוב הודיתי לה ואמרתי שב- 1 לספטמבר אני הולך לבית ספר. יצאתי עם כיסא הגלגלים שלי מחדרה. במשך כמעט חצי שנה הייתי מתנייד על כיסא גלגלים בלבד. גם הקוגניציה שלי נפגעה. איבדתי את היכולת לקרוא, הראיה המרחבית שלי השתבשה לגמרי, לא יכולתי לחשוב בצלילות והייתי חייב ללמוד הרבה דברים מהתחלה.

ואז הגיע ה- 1 לספטמבר. כפי שהבטחתי לעצמי, הגעתי לבית הספר עם הליכון. הייתי מאוד נחוש לקבל את חיי בחזרה. כל יום הייתי עושה פיזיותרפיה, הידרותרפיה, ריפוי בעיסוק, וכמובן, זאת מבלי להזכיר את כל הרפואה האלטרנטיבית שקיימת בעולם שאמא שלי דאגה שאנסה. כל דבר! .

בגלל כל הדאגה המטורפת כלפיי, היא חלתה בסרטן. כמה שהמצב היה קשה, לא וויתרתי.

המחנכת שלי, דידי אלמוג, עזרה לי רבות. בזכותה ובזכות בעלה האלוף דורון אלמוג, לימים יו"ר הסוכנות היהודית, יש לי היום תעודת בגרות ושני תארים מאוניברסיטת תל אביב והשלישי בדרך..

דידי הייתה מגיעה אליי פעם בשבוע לבית חולים כדי ללמד אותי. היה לנו קשר מיוחד ועמוק ואני באמת רואה בהם סוג של הורים שניים. בזכות דידי קיבלתי אישור מיוחד לעשות את הבגרויות בבית החולים.

כך הייתי משלים חומרים. מורים היו מגיעים עד אליי לבית החולים ברעננה, מלמדים ונותנים לי שיעורים. זה החזיק אותי מעל פני המים, דרבן אותי ונתן לי עיסוק ומשמעות בחיים.

קיבלתי כמות גדולה מאוד של שיעורים בצניעות והכרת הטוב. זה מה שאתה לומד כאשר אתה תלוי באחרים כמעט בכל דבר יומיומי בסיסי בחייך.

לאחר אשפוז ממושך של כעשרה חודשים בבית לוינשטיין, שוחררתי לביתי והמשכתי את הטיפולים קרוב לבית.

מאוד רציתי להתגייס לצבא ולתרום כמו כל יתר החברים שלי. במקור, המחנכת שלי דידי, ייעדה אותי לשירות בתלפיות בצה"ל (יחידת עילית). כמובן שבמצב הבריאותי בו הייתי, שירות בתלפיות ירד מהפרק. הבעיה שכל הבקשות שלי להתגייס לצה"ל נענו בשלילה. כמובן שכבר לא היה מדובר על שירות רגיל, אלא על התנדבות, אבל בצה"ל לא רצו לשמוע גם על זה. נער שרק הרגע ירד מכסא גלגלים, עדיין עם הליכון, סד ברגל ואחרי שני ניתוחי ראש.

מי צריך חייל כזה?

קיבלתי תשובה שלילית בכל מקום אליו פניתי. למזלי, דורון אלמוג שהיה בעלה של המחנכת שלי, היה באותה תקופה אלוף פיקוד הדרום. הוא האמין בי ועזר לי להתגייס לשירות משמעותי בתור מתנדב לשירות בדובר צה"ל בפיקוד דרום, או כמו שקראו לזה אצלנו: דו"צ פד"ם. הרגשתי שאני רוצה לתרום למדינה, כמה שאני יכול.

לאחר תקופה מסוימת של שירות בהתנדבות, הרגשתי שאני חייב לחזור גם לספסל הלימודים. בדיוק אז נפתח חלון הזדמנויות להירשם לאוניברסיטה , רק עם ציוני בגרות. בגלל המצב שלי, לא הספקתי לעשות פסיכומטרי אבל ציוני הבגרות שלי היו מאוד גבוהים.

לא ידעתי בדיוק מה אני רוצה ללמוד, אבל ידעתי שצריך לחזור לשיגרת הלימודים ולהתקדם בחיים. התקשרתי למרכז לרישום אוניברסיטת תל אביב ושאלתי האם ישנה אפשרות ללמוד שני תארים במקביל.

נאמר לי שכן.

שאלתי איזה תארים אפשר ללמוד במקביל?

"לדוגמא משפטים וכלכלה" אמרה המשיבה בצד השני.

זה נשמע לי נכון ומתאים והבנתי שזה בדיוק מה שאעשה.

נסעתי באוטובוס לחנות סטימצקי לקנות את ערכת ההרשמה. הגשתי אותה רק לאוניברסיטת תל אביב ורק בעדיפות אחת: משפטים + כלכלה.

התקבלתי.

הסטודנטים התחלקו לשתי קטגוריות. העתודאים שהיו צעירים ממני והסטודנטים הרגילים אחרי צבא וטיול שהיו בוגרים ממני. הייתי צריך להתאקלם. כך במקרה או שלא במקרה, נולד לו הזקן שלי. ניסיתי להיראות טיפה יותר מבוגר כדי להשתלב עם הבוגרים.

לא יכול להגיד שהאוניברסיטה הייתה התקופה הכי טובה שלי. רוב הזמן הייתי לבד, התקשיתי בפעולות בסיסיות בחיי היום יום, לא ידעתי מה צופן לי העתיד ואני לא יכול להגיד שמבחינה קוגניטיבית התפישה שלי הייתה 100%. הייתי צריך לעבוד קשה יותר מאחרים, גם כדי לבצע פעולות פיזיות שנראות לכולם כטריוויאליות. לי זה לקח יותר זמן ויותר מאמץ.

אבל החלטתי שאני חייב ללכת בכל הכוח קדימה והצלחתי.

עם סיום לימודיי התמחיתי בלשכה המשפטית במשרד התקשורת בירושלים. והיום כשאני נואם בחו"ל אני תמיד מספר שאחד משרי התקשורת הכי טובים שידעה מדינת ישראל, מדינת ההיי-טק, היה שר תקשורת ללא טלוויזיה וללא אינטרנט בבית – השר אריאל אטיאס.

הייתה לי הזכות לעבוד במחיצתו ואף לנסח חלק מהרפורמות הכי משפיעות שהיו כאן בישראל, כמו מהפכת הסלולר (שלאחר מכן כחלון סיים את קידומה), כניסתם של המפעילים הווירטואליים לישראל ועוד'.

יום אחד הייתי אמור יחד עם סגנית היועמ"שית של משרד התקשורת, עו"ד דינה עברי עומר שהייתה גם הבוסית שלי, לייצג את המשרד בוועדת הכלכלה של הכנסת.

הגענו לפני הזמן והייתה לנו שעה פנויה. היא הציעה שנשב לכוס קפה עם בן הדוד שלה, שהיה באותה העת לוביסט בחברת פוליסי - רומן גרביץ. לימים הוא הפך למנהל סיעת ישראל ביתנו בכנסת.

שתינו קפה ושוחחנו על הא ודא. רומן התרשם מכוח הרצון והאמביציות שהיו לי, ואמר שכשאני אסיים את ההתמחות במשרד התקשורת, ארים אליו טלפון והוא יפגיש אותי עם מישהו מטעם אביגדור ליברמן ויחבר אותי למפלגה. אולי אוכל להועיל איכשהו.

במרץ 2008, סיימתי את ההתמחות והרמתי טלפון לרומן. קיימנו פגישה בה נאמר לי שכרגע יש הכנות לקראת הבחירות המוניציפאליות באשדוד ושאם אני רוצה "להוכיח את עצמי" שאצטרף למטה הבחירות ואראה מה אוכל לתרום.

כך קרה שבשנת 2008 התחילה לראשונה הפעילות הפוליטית הציבורית שלי באשדוד. נהייתי מעורב מאוד בפוליטיקה המקומית והארצית. ההצלחה בבחירות אז הייתה פנומנאלית. רשימת 'אשדוד ביתנו' בראשות ולדימיר גרשוב זכתה ב- 5 מנדטים בעיר וכ- 15,000 קולות. היא הפכה לסיעה הגדולה ביותר בעירייה.

בעקבות ההצלחה, התרשמו ממני וקראו לי למפלגת ישראל ביתנו הארצית. הציעו לי לנהל 12 מטות בחירות מרכזיות בכל רחבי הארץ, בהיותי בן 25. אני כמובן הסתערתי על המשימה. אהבתי את השליחות וכל האנשים החדשים שהכרתי בדרך.

פתאום מישהו כמוני, עם שני הורים שעובדים בפרך מבלי שיש להם השכלה, כסף, או קשרים לסייע לבן שלהם, נמצא בפוזיציה שהוא מנחה חברי מועצה, סגני ראשי ערים ובכירים אחרים מה נכון או לא נכון לעשות.

פתאום הייתי במצב שחברי כנסת ושרים הכירו אותי וכיבדו אותי. הרגשתי שאני משפיע ושאני יכול לשנות ובעיקר לעזור לכל כך הרבה אנשים שהיו סביבי ולא היה להם אף פעם מישהו כמוני לפנות אליו.

הבחירות לכנסת ה- 19, בפברואר 2009, הסתיימו גם הן בהצלחה מסחררת עם מספר שיא של 15 מנדטים. כמובן שאיני בא להגיד שהכול בזכותי, אבל כמו שאומרים להצלחה אבות רבים וההרגשה שלי הייתה שגם אני "אבא קטן" להצלחה זו.

קיבלתי טלפון והציעו לי לבדוק אפשרות להמשיך עם המפלגה ולהיות עוזר פרלמנטרי של אחד מחברי הכנסת החדשים. בדקתי, ביררתי, שאלתי והבנתי שאחד מחברי הכנסת החדשים, הוא ח"כ דרוזי בשם חמד עמאר, ועבודה איתו יכולה להיות אופציה מעניינת מפני שהגדירו אותו כבן אדם טוב והגון. התקשרתי אליו, הוא אמר לי לחכות ושהוא יחזור אליי לאחר שיבדוק כמה דברים. לימים הבנתי שהוא התקשר למפלגה לשאול עליי וקיבל המלצות חמות.

חמד עמאר ביקש ממני להגיע לשפרעם. הייתי בשיא ההתרגשות ועניתי שאני כבר מגיע. לא היה לי מושג איפה נמצאת שפרעם. כשהבנתי מה המרחק בין אשדוד לשפרעם, כבר היה מאוחר. הבטחתי שאני בא. עליתי לאוטו והגעתי כעבור שעתיים וחצי.

פעם סיפר לי חמד, כי אחת הסיבות שגרמו לו בסוף לבחור בי, הייתה הגישה שלי. קראו לי ובאתי מייד. עבדתי עם חמד מהיום הראשון של הכנסת ה- 19 ועד היום האחרון (כהונת הכנסת הארוכה בישראל עד היום כ 4.5 שנים). הוא באמת היה בוס מדהים ומפרגן. הייתי עושה את כל העבודה המקצועית בכנסת ובמקביל עוד המון דברים נוספים.

על מנת להוכיח את עצמי בפני המפלגה והיו"ר שאני יכול להיות מועיל, לקחתי על עצמי טיפול וליווי בכל הארגונים של המפלגה, ובין היתר הייתי זה שמנתח עבור חברי הכנסת את חוק התקציב, במקביל שימשתי כחבר בפועל של וועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה- 19, ואף הייתה לי הזכות להצביע נגד מתן האפשרות לח"כ חנין זועבי לרוץ לכנסת. שימשתי כמזכיר וועד העוזרים הפרלמנטריים, הייתי מרצה במרכז להכשרה פוליטית ומכין עוזרים פרלמנטריים ויועצי שרים לעבודה בכנסת במשך 12 שנה, ועוד.

בנוסף, אחד הדברים שאני הכי גאה בו הוא הקמת ארגון הסברה בינלאומי של "לובי להעצמת ישראל". עשינו המון פעולות הסברה ולובינג עבור ישראל בוושינגטון, בקונגרס האמריקאי, בבית הנבחרים האמריקני, בפרלמנט האירופי ובפרלמנטים נוספים ברחבי העולם. הייתי מוציא משלחות מהכנסת לפגישות עם ראשי מדינות ואירועים עם נשיאי ארה"ב. עשינו המון טוב לישראל. חלק מהדברים אני אף מנוע מלספר.

כאשר הקדנציה בכנסת הסתיימה לאחר כארבע שנים וחצי, הרגשתי שאני צריך להמשיך הלאה. חה"כ עמאר רצה מאוד שאמשיך איתו אבל הרגשתי שאני רוצה להתפתח הלאה. בשנת 2015 עבדתי כראש מטה עם משה כחלון, יו"ר מפלגת כולנו, שלימים הפך להיות שר האוצר. כמו כן, עבדתי עם שר השיכון ח"כ זאב אלקין, ועשיתי פרויקטים ושיתופי פעולה עם דאז השר ח"כ צחי הנגבי, פרופ' וחבר הכנסת דניאל הרשקוביץ, ח"כ חיליק בר, ח"כ עוזי דיין, ועוד ועוד'. כמו כן, נפגשתי מספר פעמים גם עם ראש הממשלה בנימין נתניהו בנושאים עליהם אני מנוע מלספר.

בשנת 2014, התחלתי לארגן לראשונה את ציון יום השואה הבינלאומי בקפריסין וביוון עם הממשלה המקומית ונציג ממשלה מישראל. עבדתי עם העולם האוונגליסטי ופעלתי בהסברה בעשרות מדינות באפריקה, אסיה, אירופה וארה"ב. סייעתי רבות למשרד החוץ במימוש פרויקטים ואף הייתי מבצע עבורם חלק מהמשימות מתחת לרדאר. אפילו הגישו אותי כמועמד לקונסול כבוד של סרביה בישראל. כל זאת בזמן שאני מפתח את משרד עורכי הדין שלי בארץ וסניפים בעולם. הרגשתי שאני מממש את הפוטנציאל שלי ומצליח לסייע לא רק לאנשים ספציפיים, אלא ממש לתרום למדינה.

האמת? לא הייתה לי שום שאיפה או כוונה להיכנס לעולם המוניציפאלי. עד שקרה מה שקרה בשנת 2018.

לקראת הבחירות של 2018, פנו אליי ממפלגת ישראל ביתנו ובחנו אפשרות שארוץ בראש רשימת ישראל ביתנו באשדוד. היו לי כוונות שונות לחלוטין. ההתנהלות שלי הייתה ברמה הארצית והבינלאומית. איפה אני ואיפה העירייה? אז סירבתי.

יום אחד פנה אליי חבר שלי ולד סנדלרסקי וביקש ממני שאם אין בכוונתי להתמודד בראש רשימה למועצת עיריית אשדוד, אז להשפיע על ליברמן שיתמוך ברשימתו של סניה כצנלסון. בתמורה אני אהיה חלק מהרשימה שלו ואתרום במה שאוכל. חשבתי שזה יכול להיות סידור לא רע ובאמת לקח לי ולאחרים 7 חודשים לשכנע את ישראל ביתנו לתמוך בסניה.

יש לציין כי ליברמן מכיר את סניה עשרות שנים וכנראה זו הסיבה שלא באמת רצה לתמוך בו. לא בפעם הזו ולא בפעם הקודמת כאשר סניה היה באופוזיציה. עם סיומה של מלאכת השכנוע הלא פשוטה שלקחתי בה חלק משמעותי, ליברמן הודיע על תמיכתו ברשימה של סניה, ואז קרו שני דברים מפתיעים.

האחד, זו ההתנהגות של סניה שפתאום השתנתה לחלוטין. מבלי להיכנס לפרטים, רק אומר שההתנהגות שלו כלפי השתנתה ב- 180 מעלות. מכאן והלאה הוא התחיל להתנהג כאילו אין עוד אף אחד מלבדו. עדיף שלא אפרט, כי יש מספיק אנשים שכועסים עליו שיפרטו גם בלעדיי.

הדבר השני שהיה הרבה יותר משמעותי וקרה ממש לקראת הבחירות ב- 2018, זו 'מחאת השבת', בעקבות הניסיון לסגור את מתחם ביג בשבת..  מה שבעצם גרם לי לצלול לתוך הביצה הפוליטית".

בהמשך מביא נכט בספרו את עמדתו הליברלית ואת תחושותיו כנציג חילוני ותקף את כצלנסון שלטענתו לא נלחם מספיק לטובת 'חילוניותה' של אשדוד. 

"ראיתי את הכיוון שהעיר שלי הולכת אליו ולאן ראש העיר ביחד עם הסיעות החרדיות מובילים את העיר, ונחרדתי ממש".

בתוך דבריו כתב כי "סניה כצנלסון היה בסוף זה שעשה כל דבר אפשרי כדי למנוע ממני לקדם את אותם האינטרסים שכביכול שנינו היינו אמורים לקדמם. הוא אסר על הפקידים בעירייה להתנהל מולי ולסייע לתושבים, במידה והפנייה הגיעה ממני. חתם עם החרדים לבניית ישיבות וכוללים, ובסוף ניסה בלא הצלחה להסתיר את ההיתרים שנתן, זה הגיע אפילו למצב שבו ממש חטפו 2 חברי מועצה כדי למנוע מהם להצביע למינוי שלי. נשמע לכם סיפור הזוי? חכו... בהמשך הספר אתם תבינו עד כמה.

אבל אז... בשנת 2018 כבר הבנתי מה התחלתי לתאר לעצמי מה הולך לקרות, והבנתי שמישהו חייב לעצור את זה, ושאני חייב לעשות מעשה.

אמנם היו הרבה פוליטיקאים מקומיים שדיברו במילים יפות וגבוהות, אבל הם כולם ישבו בעירייה במשך עשרות שנים ובינתיים העיר המשיכה לצלול יותר ויותר מטה.

מה הייתה הבעיה?

כדי לרוץ ברשימה עצמאית, צריך מנגנון רציני ומשאבים משמעותיים. לי לא היו תקציבים ולא תמיכה של אף מפלגה, הרי רק לפני רגע שכנעתי את ליברמן לתמוך בסניה, לא היה לי כסף מקבלנים והייתי יותר מוכר בפוליטיקה הארצית בקרב מקבלי ההחלטות ולא בזירה העירונית בקרב התושבים. אגב, קשרים בפוליטיקה הארצית הם יתרון מאוד גדול לעיר, אבל על כך נדבר בהמשך הספר.

בשנת 2018, אם רציתי לרוץ למועצת העיר, הכול היה צריך להיות על חשבוני בלבד, תוך סיכון הכסף הפרטי שלי.

למרות הסיכון הכלכלי שלנו, אשתי תמכה בי מאוד, מפני שראתה עד כמה הנושא באמת בער בי. רציתי להתמודד למועצת העיר ולנסות לתקן את מה שאף אחד לא תיקן עד אז, בין אם לא רצה לתקן או בין אם לא רצה להבין שחייבים לתקן. יותר מזה, היה לי ברור שעם החבר'ה הללו ימשיכו לשבת בעירייה, כפי שעשו עד אז, המצב רק ילך ויתדרדר – הרגשתי שאני וכל הציבור שהיה אז חלק ממחאת השבת חייבים לתת להם קונטרה.

כנגד כל הסיכויים, הצלחנו. הרשימה שלי קיבלה אפילו יותר קולות למועצת העיר מאשר רשימתו של ראש העיר עם כל התקציבים והמשאבים הבלתי מוגבלים שעמדו לרשותו.

בהמשך הספר אני אפרט את מה שעשיתי בעירייה, הקשיים שנתקלתי בהם ואיך התמודדתי איתם. אתם תראו מי היו הגורמים שעיכבו את העיר מלהתקדם.

אבל הכי חשוב: אתם תבינו מה צריך לעשות בעיר אשדוד כדי להפוך אותה לאחת הערים המוצלחות ביותר בישראל. כך שאם אתם רוצים לפעול למען העיר, אתם תדעו בדיוק מה אפשר לקדם ואיך. אולי הספר ייתן גם השראה לפוליטיקאים צעירים נוספים בני עירנו, שירצו לבוא ולעשות טוב לעיר. הלוואי.